משנה ב: שְׁתֵּי יְבָמוֹת, זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי, זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ, וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ. לָזוֹ עֵדִים וְלָזוֹ אֵין עֵדִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ עֵדִים, אֲסוּרָהּ. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים, מֻתֶּרֶת. לָזוֹ בָנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ בָּנִים, מֻתֶּרֶת. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲסוּרָה. נִתְיַבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְבָמִין, אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְבָמִין, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם:
משנה ב: שְׁתֵּי יְבָמוֹת – שתי נשים הנשואות לשני אחים, ולשני האחים אין ילדים, זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעֲלִי וזקוקה אני ליבום, וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעֲלִי וזקוקה אני ליבום, אף על פי שאם דברי שתיהן נכונים הרי שתיהן פטורות מיבום, כיון שמת גם הבעל וגם היבם של כל אחת מהן, אך אין אנו מאמינים לכל אחת אלא ביחס לעצמה, ולכן, זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ שֶׁל זוֹ, שכלפיה אנו חוששים שמא הוא עדיין חי וזקוקה היא ליבומו, וּכמו כן זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ שֶׁל זוֹ.
היו לְזוֹ עֵדִים שמת בעלה, ונאמנותם היא מוחלטת, בין לאשת המת ובין ליבמתו, וּלְזוֹ אֵין עֵדִים שמת בעלה, ורק היא מעידה על כך ונאמנת רק לגבי עצמה, אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים, אֲסוּרָה להנשא לאחר, מפני בעלה של זו שאין לה עדים, שאין ידוע אם מת, ואשתו אינה נאמנת בעדותה כדי להתיר את יבימתה. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים, מֻתֶּרֶת, שהרי על בעלה עצמו נאמנת היא לומר שמת, ועל יבמה יש עדים שמת ואינה זקוקה ליבומו.
שתי נשים הנשואות לשני אחים, וכל אחת אומרת שמת בעלה, והיו לְזוֹ בָּנִים, ואינה זקוקה ליבום, וּלְזוֹ אֵין בָּנִים, ולפי דבריה זקוקה היא ליבום, אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מֻתֶּרֶת להנשא למי שתרצה, שהרי נאמנת היא לגבי בעלה, שמת, ואינה זקוקה ליבום. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה להנשא לאחר, שהרי לפי דבריה זקוקה היא ליבום, ואין עדותה של יבמתה על כך שמת בעלה מועילה להתירה.
שתי נשים של שני אחים, שהעידה כל אחת על בעלה שמת ללא בנים, ונִתְיַבְּמוּ שתיהן לשני אחים נוספים שהיו לבעליהן שמתו, וּמֵתוּ גם הַיְבָמִין, אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא, כיון שלגבי כל אחת מהן יש חשש שמא בעלה של יבמתה עדיין חי [שהרי לא היתה לנו עדות על מיתתם, אלא כל אשה העידה על בעלה, והאמינוה חכמים רק לגבי עצמה, ולא לגבי יבמתה]. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ נשים אלו לַיְּבָמִין, ובכך נחשב שקיבלנו את עדותן על כך שמתו בעליהן, אם לאחר זמן מתו היבמים, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם, ואין אנו חוששים שמא הם חיים.
