משנה ד: הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
נאמר בתורה 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. משנתנו מבררת באילו אופנים יש חיוב מלקות על איסור זה:
הַנּוֹטֵל את האֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ – אינו יכול לתקן את האיסור שעשה על ידי שישלח כעת את האם, כיון שמצוות 'שלח תשלח את האם' היא קודם לקיחתה [ואף שסדר הפסוקים אינו כן, כוונת התורה שלא תקח את האם על הבנים, אלא תחילה תשלחנה]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ כעת את האם, ובכך מתקן הוא את האיסור שעשה, וְלכן אֵינוֹ לוֹקֶה, וטעמם הוא כיון שמסדר הפסוקים יש ללמוד שגם לאחר שנטל את האם, יכול הוא לקיים מצוות שילוח. מסיימת המשנה ומבארת שפטור זה אינו דוקא במצוות שילוח הקן, אלא זֶה הַכְּלָל בכל המצוות, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ [לאחריה] קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ, וכגון האיסור 'לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ', כיון שנאמר לאחר מכן 'הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט', אין לוקים על לאו זה, אלא מתקן את הלאו על ידי קיום מצוות העשה האמורה לאחריה.
