משנה ב: לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:
משנה ב: משנתנו מונה עתה גזרות שונות שגזרו חכמים בכל יום סמוך לתפילה, והובאו דינים אלו כאן אגב הדינים שהמשנה עתידה לִשְׁנוֹת להלן, בגזרות שגזרו חכמים בערב שבת [והקדימה המשנה גזרות אלו, שהן קצרות, ואחר כך יבוארו באריכות הגזירות הנוהגות בערב שבת, שהן מענין מסכת זו]. לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה – למנחה גדולה, שהיא חצי שעה לאחר שעה שישית, שהיא חצות היום, ו'סמוך למנחה' היינו מיד בסיום השעה השישית של היום, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תפילת מנחה, מחשש שמא ישברו המספרים באמצע התספורת, ולא יסיים להסתפר עד שיעבור זמן המנחה. וכן לֹא יִכָּנֵס אָדָם סמוך למנחה לַמֶּרְחָץ, מחשש שייחלש ויתעלף שם, ולא יתפלל, וְלֹא לַבֻּרְסְקִי – מקום עיבוד עורות, שמא יימשך במלאכתו שם, ולא יתפלל. וְלֹא לֶאֱכֹל, אפילו סעודה קטנה, שמא יימשך בסעודתו עד שיעבור זמן התפילה, וְלֹא לָדִין, שמא יימשכו הדיינים בדינם, ולא יתפללו. וּבכל אלו, אִם הִתְחִילוּ את הדבר, אֵין מַפְסִיקִין, אלא מסיימים ואחר כך מתפללים. אומרת עתה המשנה דין נוסף: תלמידי חכמים העוסקים בתורה, מַפְסִיקִין את לימודם כדי לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, שזמנה קבוע מן התורה, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה, שאין לה זמן קבוע מן התורה. אמנם דין זה נאמר רק בתלמידי חכמים כמו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שתורתם אומנותם, ואינם פוסקים ממנה לשום דבר, אך אנו, הפוסקים מלימוד התורה למלאכתנו, כל שכן שנפסיק כדי להתפלל.
