המשך פז. החבר: את עשרת הדברות לא קבלה האומה במסורת מיחידים או מנביא, כי אם מאת האלוהים בעצמו, אך בני ישראל לא עצרו כח כמשה להמשיך לראות את המראה הגדול הזה. והאמינו העם מיום זה ואילך, כי לדיבור שדיבר ה' עם משה, אין למשה שום יזמה ומחשבה, אלא תחילתו מהבורא יתברך.
ואין ענין הנבואה כפי שתארו אותו הפילוסופים שהוא מזכוך הנפש והתדבקותה ב'שכל הפועל' הנקרא רוח הקודש, או במלאך גבריאל, והם יעזרוהו ויוסיפו לו השכלה, ויתכן שיהיה נדמה לאדם בשעה זו כשהוא במצב של נים ולא נים, או כשהוא חולם, כאילו מישהו מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו בלבד ולא באזניו, ויראהו במחשבתו – אך לא בעיניו, ועל סמך זה יאמרו כי הבורא דבר עמם. השערות אלו נתבדו על ידי המעמד הגדול בהר סיני.
לדיבור האלוהי הצטרף גם מכתב אלוהי, והוא שני לוחות הברית, בהם חקק ה' את עשרת הדברות שמסר למשה. והלוחות היו עשויים מאבנים יקרות [ובהם חקוק כתב מופלא], וראו ישראל שהכתב הוא כתב אלוהי, כמו שהבינו שהדבור ששמעו בהר סיני היה דבור אלוהי. על פי מצות ה' עשה משה ארון והקים את המשכן הידוע, אשר נשאר אצל בני ישראל במשך כל תקופת הנבואה, קרוב לתשע מאות שנה, עד שמרדו ישראל באביהם שבשמים, ונגנז הארון, ובא נבוכדנאצר וכבש את יהודה, והגלה את יושביה.
