משנה ג: אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל, וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה בַחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה.
משנה ג: משנתנו עוסקת בדין בישול בדבר שאינו אש ממש: אֵין נוֹתְנִין בשבת בֵּיצָה חיה בְּצַד הַמֵּחַם, שמחממים בו מים על גבי האש, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל – שתיצלה קצת, אף שאינו מבשל באש ממש, אלא במיחם, שחומו הוא תולדת חום של האש, הרי הוא עובר באיסור בישול מן התורה. וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין – לא יפתח את הביצה בתוך בגד שהתחמם מחום השמש, שתתחמם, כיון שגזרו חכמים על חום שהוא מתולדת החמה, משום חום שהוא מתולדת האש, שאסור מן התורה לבשל בו. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, כיון שלדבריו לא גזרו על כך חכמים, ואף שאסור מן התורה לבשל בתולדות האש, מותר לבשל בתולדות החמה, ואפילו מדרבנן. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה [-לא יטמין את הביצה] בַחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שהתחממו מהשמש, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה, ובזה אף רבי יוסי מודה, לפי שעשוי האדם לטעות ולטמון אף באפר, שהוא תולדות האש, ואיסורו מן התורה.
משנה ד: מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא, וְהֵבִיאוּ סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶׁל חַמִּין. אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים, אִם בַשַּׁבָּת, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַשַּׁבָּת, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה. בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה, וּמֻתָרִין בִּשְׁתִיָּה. מוּלְיָאר הַגָּרוּף, שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַנְטִיכִי, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה, אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה.
משנה ד: הגמרא מביאה מעשה בענין זה של חימום בשבת: מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא, וְהֵבִיאוּ סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן – צינור מלא מים קרים, והכניסוהו לְתוֹךְ אַמָּה – נחל קטן שֶׁל חַמִּין, מחמי טבריא, כדי שיתחממו המים שבתוך הצינור, אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים, אִם נַעֲשָׂה כן בַשַּׁבָּת, הרי מים אלו שבתוך הצינור כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַשַּׁבָּת, ודינם הוא שאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה. ואם הוחמו בְּיוֹם טוֹב, הרי הם כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְיוֹם טוֹב, והם אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה, וּמֻתָרִין בִּשְׁתִיָּה. ובגמרא מבואר שאנשי טבריא עצמם חזרו בהם, ושברו את הסילון. מוּלְיָאר הַגָּרוּף – מין מיחם שמניחים בתוכו מים, ויש בו מקום מיוחד, בחלקו החיצוני, להניח שם גחלים, אם גרפו ממנו את הגחלים, שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ – מהמים שבתוכו בַשַּׁבָּת, כיון שלאחר גריפת הגחלים איו המיחם מוסיף חום למים, אלא רק שומר שלא יצטננו, והרי זו הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, המותרת. אַנְטִיכִי, והוא מיחם בעל תחתית כפולה, ומניחים את הגחלים בין התחתיות, וחומו רב מאד, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה – שהוציאו את הגחלים קודם השבת, אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה בשבת, כיון שזו הטמנה בדבר המוסיף הבל, האסורה.
