משנה ב: אֵין חוֹשְשִין שֶמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:
משנה ב: בשעה שבני אדם בודקים את החמץ, אֵין חוֹשְשִין – אין צריכים לחשוש, שֶמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה או בעל חיים אחר את החמץ, והביאה אותו מִבַּיִת שעדיין לא נבדק לְבַיִת שכבר נבדק, וּמִמָּקוֹם שלא נבדק לְמָקוֹם שכבר נבדק. והטעם שאין צריכים לחשוש לכך, דְּאִם כֵּן – שאם תחשוש לכך, יש לך לחשוש גם שמא גררו בעלי חיים את החמץ מֵחָצֵר שלא נבדקה לְחָצֵר שנבדקה, וּמֵעִיר שלא בדקו בה את החמץ לְעִיר שכבר בדקו בה את החמץ, שהרי אין כל האנשים בודקים בבת אחת, ואֵין לַדָּבָר סוֹף, שלעולם יצטרך האדם לבדוק ולחזור ולבדוק, וכיון שאי אפשר לחשוש כל כך, לא חששו אפילו באותו בית מפינה לפינה, וכן לא מבית לבית, אלא בודק האדם כדרכו, וכל מקום שכבר נבדק מוחזק כמקום שאין בו חמץ.
משנה ג: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:
משנה ג: משנתנו דנה בזמני הבדיקה השונים, למי שלא בדק בליל ארבעה עשר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין את החמץ באחד משלשה זמנים אלו, לכתחילה יש לבדוק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר – בליל י"ד ניסן. וְאם לא בדק אז, יבדוק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית – בבוקר של יום י"ד ניסן. וְאם לא בדק גם באותו זמן, יבדוק בִשְׁעַת הַבִּעוּר – בזמן ביעור חמץ, והיינו בשעה שישית של היום [כמו שיבואר במשניות הבאות]. אבל אם עברו זמנים אלו ועדיין לא בדק, שוב לא יבדוק, כיון שכבר הגיע זמן איסור אכילת חמץ, ויש לחשוש שמא ימצא בבדיקתו חמץ, ויאכלנו בטעות. וַחֲכָמִים חולקים על רבי יהודה, ואוֹמְרִים, אם לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּיום אַרְבָּעָה עָשָׂר, ואף לאחר זמן הביעור. ואם לֹא בָדַק בְּיום אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד – בתוך חג הפסח, ואין חוששים שמא יאכל את החמץ שימצא, שהרי הוא מחפש אותו כדי לבערו, ובודאי לא ישכח שאסור לאוכלו. ואם לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כדי לבערו, שהרי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן.
אומרת המשנה דין נוסף: וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר – ואת החמץ שמשאיר האדם בליל י"ד ניסן כדי לאוכלו בבוקר, קודם זמן הביעור, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא – במקום מוסתר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו, כלומר, אם יחסר מעט מהחמץ ששייר, יצטרך לבדוק בכל הבית, מחשש שחולדה או בעל חיים אחר נטל את החמץ והניחו במקום אחר בתוך ביתו. ולכן יניחנו במקום מוסתר.
