משנה ד: שְׁלשָׁה עָשָׂר שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שְׁמוֹנֶה שֶׁל שַׁיִשׁ בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, שֶׁעֲלֵיהֶן מְדִיחִין אֶת הַקְּרָבַיִם. וּשְׁנַיִם בְּמַעֲרַב הַכֶּבֶשׁ, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף עַל שֶׁל שַׁיִשׁ הָיוּ נוֹתְנִים אֶת הָאֵבָרִים, עַל שֶׁל כֶּסֶף כְּלֵי שָׁרֵת. וּשְׁנַיִם בָּאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב, עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִין לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָבּ בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד:
משנה ד: שְׁלשָׁה עָשָׂר שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שְׁמוֹנֶה שולחנות שֶׁל שַׁיִשׁ היו בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, שֶׁעֲלֵיהֶן מְדִיחִין אֶת הַקְּרָבַיִם של הקרבנות [ועשאום של שיש ולא של זהב או כסף, לפי שהשיש קר ומקרר את בשר הקרבנות שלא יסריחו, ואף שהיה נס בבית המקדש שלא הסריח בשר הקודש מעולם, אין סומכים על הנס], וּשְׁנַיִם – ושני שולחנות היו בְּמַעֲרַב הַכֶּבֶשׁ של המזבח החיצון, שולחן אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְשולחן אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף, עַל השולחן שֶׁל השַׁיִשׁ הָיוּ נוֹתְנִים אֶת הָאֵבָרִים של הקרבנות, עַל השולחנות שֶׁל כֶּסֶף היו מניחים את כְּלֵי השָׁרֵת שהיו מוציאים כל בוקר לעבודת בית המקדש. וּשְׁנַיִם – ושני שולחנות נוספים היו בָּאוּלָם מִבִּפְנִים, עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב, עַל השולחן שֶׁל שַׁיִשׁ היו נוֹתְנִין את לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל השולחן שֶׁל זָהָב היו נותנים את לחם הפנים בִּיצִיאָתוֹ, והטעם לכך שביציאתו היו מניחים אותו על שולחן של זהב, לפי שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, וכיון שכל השבוע היה מונח על שלחן הזהב, לא הורידוהו להניחו על של כסף וכדומה, וְשלחן אֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים מונח תָּמִיד:
משנה ה: שְׁלשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם, תִּקְלִין חַדְתִין וְתִקְלִין עַתִּיקִין, קִנִּין וְגוֹזְלֵי עוֹלָה, עֵצִים, וּלְבוֹנָה, זָהָב לַכַּפֹּרֶת. שִׁשָּׁה, לִנְדָבָה. תִּקְלִין חַדְתִּין, שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. עַתִּיקִין, מִי שֶׁלֹּא שָׁקַל אֶשְׁתָּקַד, שׁוֹקֵל לְשָׁנָה הַבָּאָה. קִנִּין, הֵם תּוֹרִים. וְגוֹזְלֵי עוֹלָה, הֵן בְּנֵי יוֹנָה. וְכֻלָּן עוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קִנִּין, אֶחָד חַטָאת וְאֶחָד עוֹלָה. וְגוֹזְלֵי עוֹלָה, כֻּלָּן עוֹלוֹת:
שְׁלשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת [-קופות למעות] הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם כך, 'תִּקְלִין חַדְתִין' – שקלים חדשים, וְ'תִקְלִין עַתִּיקִין' – שקלים ישנים. 'קִנִּין', וְ'גוֹזְלֵי עוֹלָה', ובהמשך תבאר המשנה את טיבם של ארבע קופות אלו. הקופה החמישית, כתוב עליה 'עֵצִים', וכל המתנדב לקנות עצים למערכה מניח שם את תרומתו. וּ'לְבוֹנָה', ושם מניחים נדבה לצורך לבונה. ו'זָהָב לַכַּפֹּרֶת' – זהב לצורך כלי שרת. הרי שבעה קופות, ועוד שִׁשָּׁה קופות היו לִנְדָבָה, וכתוב עליהם 'מותר חטאת', 'מותר אשם', 'מותר קיני זבים וזבות ויולדות', 'מותר קרבנות נזיר', 'מותר אשם מצורע', ו'נדבה' סתם, בחמש הראשונות היו נותנים את מותרי הקרבנות הרשומים עליהם, ובששי היו מניחים סתם נדבות שהתנדבו, ויחד הן שלש עשרה קופות.
מבארת המשנה את שמות ארבע הקופות הראשונות: 'תִּקְלִין חַדְתִּין', היינו שקלים חדשים של תרומת מחצית השקל שֶׁהיו ניתנים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. 'תקלין עַתִּיקִין', היינו שקלים ישנים שמִי שֶׁלֹּא שָׁקַל אֶשְׁתָּקַד [-בשנה שעברה], שׁוֹקֵל [-תורם מחצית השקל] לְשָׁנָה הַבָּאָה, בקופה זו. 'קִנִּין', הֵם תּוֹרִים, וְ'גוֹזְלֵי עוֹלָה', הֵן בְּנֵי יוֹנָה. וְכֻלָּן – התורים ובני היונה הן עוֹלוֹת, ומי שהתנדב מין אחד מאלו נותן את המעות לתוך הקופה, והגזבר קונה תורים או בני יונה לפי המעות שהוא מוצא בכל קופה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בקופה שכתוב עליה 'קִנִּין', היו נותנים מעות אותם המחויבים להביא קן, אֶחָד חַטָאת וְאֶחָד עוֹלָה, כגון זב ויולדת, וְאילו בקופה שכתוב עליה 'גוֹזְלֵי עוֹלָה', כֻּלָּן עוֹלוֹת – היו נותנים מעות רק אותם שמתנדבים קן לעולה. אמנם רבי יהודה סובר שהמחויבים בהבאת קן, אחד עולה ואחד חטאת, כגון זב ויולדת, אינם נותנים את המעות לתוך קופות אלו, כיון שאם ימות אחד מהנותנים הרי דין מעותיו כדין 'חטאת שמתו בעליה', שאין מקריבים אותה, וכיון שמעותיו מעורבים במעות אחרים, אי אפשר להקריב בכל המעות הללו. אך חכמים סוברים שאין חוששים למיתה.
