משנה ו: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן, נָכְרִי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁלַּח עִמָּהּ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶׁלּוֹ. וְאִם לָאו, קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים, אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם לָאו, קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת, שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵבָה מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:
במשנה הקודמת התבאר שבהמה שנמצאה סביבות ירושלים, ומוקרבת כעולה או כשלמים, נסכיה באים משל ציבור, משנתנו מבארת עתה שהיו תקנות נוספות דומות לכך, ומפרטת אותן:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין בענינים דומים, וְזֶה – הדין ששנינו במשנה הקודמת, הוא אֶחָד מֵהֶן, ומבארת המשנה מה הן שש התקנות הנוספות, נָכְרִי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם [-מחוץ לארץ], וְשִׁלַּח עִמָּהּ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶׁלּוֹ, שהרי מקבלים קרבנות נדבה מן הגויים. וְאִם לָאו – אם לא שלח נסכים עם עולתו, ואין עולה קריבה ללא נסכים, הרי נסכי עולה זו קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. תקנה נוספת, וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים – בהמות מוקדשות לשם קרבן, ואין לו יורשים שיביאו עבורו את הנסכים, אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים שהפריש בחייו, קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם לָאו – אם לא השאיר נסכים, ונכסיו עתה הפקר לכל [מלבד הקרבנות שכבר הוקדשו], קְרֵבִין נסכיו מִשֶּׁל צִבּוּר. כהן גדול מקריב בכל יום עשירית האיפה, ונקראת 'מנחת חביתין', ומקריב מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא, עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ – מנחת חביתין קְרֵבָה מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, היו מביאים אותה מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. מוסיפה המשנה, וּבאופן כזה, שהיו מקריבים אותה משל ציבור או של יורשים, שְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה – היו מביאים עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם בערב, ולא ככהן גדול עצמו, המקריב חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב.
משנה ז: עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִים בָּהֶן, וְעַל הַפָּרָה שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ, וְעַל הַקִּנִּין הַפְּסוּלוֹת שֶׁיְּהוּ בָאוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּנִּין, מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת:
משנתנו ממשיכה למנות את תקנות חכמים במקדש:
עוד התנו חכמים, עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים שבמקדש, אף שהם מיוחדים להקרבת הקרבנות, שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִים בָּהֶן – משתמשים בהם לעצמם, לצורך אכילת בשר הקרבנות, בשעת הצורך. וְכן התנו עַל הַפָּרָה האדומה, שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ, ואמנם מן התורה אין מעילה באפר הפרה האדומה, אך כשראו חכמים שזלזלו באפר זה להשתמש בו ולהניחו על גבי מכה, גזרו מעילה, וכיון שראו שנמנעו אפילו מלהזות במקום ספק, מחשש מעילה, החזירו את דין התורה, שאין בה מעילה. וְעַל הַקִּנִּין הַפְּסוּלוֹת שֶׁיְּהוּ בָאוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר, כלומר, כפי שהתבאר לעיל (פ"ו מ"ה) היתה במקדש קופה המיוחדת לחייבי קינין, כלומר המחויבים להביא שני תורים או בני יונה, שם היו מטילים מעותיהם, ובית דין היו קונים בכסף זה קיני יונים, ומקריבים אותם עבורם, ואם נפסלו הקינים או פרחו, היו קונים אחרים במעות הציבור, ומקנים אותם לבעלים, ויוצאים בהם ידי חובתם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּנִּין – אותו אדם שפסקו עימו למכור למקדש את קיני היונים במשך השנה, מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת – הוא חייב לתת קינים אחרים תחת אלו שנפסלו.
