משנה ב: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה, לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת, חֻלִּין. בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁעַת הָרֶגֶל, מַעֲשֵׂר. וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, חֻלִּין:
משנתנו ממשיכה לדון במעות שנמצאו במקום מסופק, ואין ידוע מה טיבם:
מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה בירושלים, לְעוֹלָם – בכל ימות השנה אנו מחזיקים אותם בקדושת מַעֲשֵׂר שני, כיון שהעולים לרגל אינם מספיקים להשתמש בכל כספי מעשר שני שלהם ברגלים, ומשאירים אותם למכריהם וקרוביהם בירושלים, שיקנו בהם מאכלים במשך השנה, וכיון שעיקר מצוות מעשר שני היא להביא בהם קרבנות שלמים, לכן רוב הבהמות שנקנות בירושלים הן מכספי מעשר שני. ואף שיתכן שנפלו המעות מהמוכר, וכבר נתחללו על הבהמה, כיון שהקונים הם הרוב, שהרי במקום של מוכר אחד יש כמה קונים, אנו מניחים שנפלו מהקונים, קודם קנייתם, והם קדושים בקדושת מעשר שני.
מעות שנמצאו בְּהַר הַבַּיִת, לעולם הם בחזקת חֻלִּין, כיון שרוב המעות שיש ביד בני האדם במשך רוב ימות השנה הם מעות חולין. ואפילו שבזמן הרגלים רוב המעות הם של מעשר, אנו מניחים שנפלו המעות מהאדם קודם הרגל, שאז רוב המעות הן חולין.
מעות שנמצאו בִּירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁעַת הָרֶגֶל, הרי הם בחזקת מַעֲשֵׂר, לפי שבזמן הרגלים רוב המעות שביד בני האדם הם מעות מעשר, ואין לומר שנפלו מבני אדם קודם הרגל, כיון שהיו מטאטאים את שווקי ירושלים בכל יום, ולא היה נשאר שם דבר מיום ליום [אבל את הר הבית לא היו מטאטאים בכל יום, לפי שהוא מקום גבוה, והרוח מסירה את האבק. ועוד, שאין אדם רשאי להכנס להר הבית עם נעליים, ואין אבק מצוי שם].
וּמעות שנמצאו בירושלים בִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הרי הם חֻלִּין, לפי שרוב המעות בירושלים במשך השנה הם חולין.
משנה ג: בָּשָׂר שֶׁנִּמְצָא בָּעֲזָרָה, אֵבָרִים, עוֹלוֹת. וַחֲתִיכוֹת, חַטָאוֹת. בִּירוּשָׁלַיִם, זִבְחֵי שְׁלָמִים. זֶה וָזֶה תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִמְצָא בַּגְּבוּלִין, אֵבָרִים, נְבֵלוֹת. חֲתִיכוֹת, מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל שֶׁהַבָּשָׂר מְרֻבֶּה, אַף אֵבָרִים מֻתָּרִין:
לאחר שהתבאר דין מעות הנמצאים במקומות שונים, מבארת עתה את דין הבשר שנמצא במקומות שונים, האם דנים אותו כבשר קדשים או כבשר חולין:
בָּשָׂר שֶׁנִּמְצָא בָּעֲזָרָה, אם הם אֵבָרִים שלמים, הרי הם בחזקת עוֹלוֹת, כיון שכך היא צורת החיתוך של קרבנות עולה. וַחֲתִיכוֹת – אם היה הבשר חתוך לחתיכות קטנות, הרי הם בחזקת חַטָאוֹת או אשמות, לפי שאין אוכלים בעזרה אלא בשר חטאת ואשם, ואכילת שניהם שוה.
אם נמצא בשר בִּירוּשָׁלַיִם, הרי הוא בחזקת זִבְחֵי שְׁלָמִים, שנאכלים בכל ירושלים.
זֶה וָזֶה – בין בשר שנמצא במקדש ובין בשר שנמצא בירושלים, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ – ימתינו עד שיעבור זמן אכילתם, וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, כיון שהסיחו דעת משמירתו, וגזרו חכמים להחשיבו כאילו נטמא, ומכל מקום אין שורפים אותו מיד, אלא רק לאחר שעבר זמן אכילתו.
בשר שנִמְצָא בַּגְּבוּלִין – בשאר ערי ישראל, אֵבָרִים, הרי הם בחזקת נְבֵלוֹת, שכן דרך לחותכם ולהשליכם לכלבים, ואם נמצאו חֲתִיכוֹת קטנות, והיתה זו עיר שכולם ישראלים, ואין שם אפילו גוי אחד, מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל, שֶׁהַבָּשָׂר מְרֻבֶּה, אַף אֵבָרִים מֻתָּרִין, כיון שיש שאינם מקפידים לחותכו לחתיכות קטנות, אלא מבשלים איברים שלמים.
