משנה ג: סַכִּין שֶׁנִּמְצֵאת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר, שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל. וְקוֹפִיץ, בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל. חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. נִמְצֵאת קְשׁוּרָה לְסַכִּין, הֲרֵי זוֹ כַּסַּכִּין:
משנתנו ממשיכה לדון בדין כלים שנמצאו בירושלים, ואין ידוע אם הם טהורים או לא, ומבארת את דינה של סכין שנמצאה בערב פסח.
סַכִּין של שחיטה שֶׁנִּמְצֵאת בירושלים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, שׁוֹחֵט בָּהּ המוצאה את קרבן הפסח מִיָּד, ואינו צריך לחשוש שמא היא טמאה, כיון שאם היתה טמאה בודאי הטבילה בעליה אתמול, כדי שיוכל לשחוט בה היום, ואין לומר שחשב בעליה להטבילה במהלך יום ארבעה עשר, שהרי אז לא היתה ראויה לשחיטה עד הערב, שהוא לאחר זמן שחיטת הפסח. וגם אין לחשוש שאבדה לפני ימים רבים, כיון שבזמן הרגל מצויים בירושלים עם רב, ואין אבידות נשארות בה מיום ליום.
נמצאה הסכין בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בניסן, שׁוֹנֶה – חוזר וּמַטְבִּיל – אף שיתכן שהטבילה בעליה, על המוצאה לחזור ולטובלה, כיון שיתכן שעדיין לא הטבילה בעליה, ותכנן להטבילה בהמשך היום.
וְקוֹפִיץ – סכין גדולה העשויה לחיתוך עצמות, בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה – בין אם נמצאה בי"ג בניסן ובין אם נמצאה בי"ד, שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל, לפי שאין בו צורך לקרבן הפסח, שאסור לשבור בו עצמות, אלא רק לקרבן חגיגה, ומדובר באופן שהיה מלך ישראל גוסס בערב פסח, ואם ימות יצטרכו כל ישראל להיטמא לו, ויקריבו את הפסח בטומאה, אך חגיגה אינה קריבה בטומאה, ואף אם לא ימות המלך – יתכן שלא יצטרכו כלל להקריב חגיגה [שאינה באה אלא כאשר חסר בשר לבני החבורה], וכיון שיש שתי ספיקות אם יצטרכו את הקופיץ כלל, יתכן שלא הטבילו בעליו.
אם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, ומצא סכין, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד, והחידוש הוא שאף שאם הסכין טמאה נמצא שחילל את השבת בשחיטה זו [והיה מקום לומר שנחמיר שלא לשחוט בה], אין חוששים לכך, ורשאי לשחוט בה.
מצא קופיץ בְּיום חֲמִשָּׁה עָשָׂר עצמו, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד את קרבן החגיגה, כיון שאסור להטבילה ביום טוב, ובודאי הטבילה בעליה קודם החג.
אף שהתבאר שקופיץ הנמצא בי"ג או בי"ד טעון טבילה, מכל מקום אם נִמְצֵאת הקופיץ קְשׁוּרָה לְסַכִּין, הֲרֵי זוֹ כַּסַּכִּין, שהיא בחזקת טהרה, שאילו היה הקופיץ טמא לא היה האדם קושרו לסכין, מחשש שיטמאנו.
משנה ד: פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְאֶת שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה, שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּג הָאִצְטַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה:
משנתנו עוסקת בדין פרוכת שהיתה במקדש, כיצד היו מטהרים אותה, אם נטמאה.
פָּרֹכֶת שבמקדש, שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה, וטומאה זו היא מדרבנן, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים – בתוך המקדש, ואן צורך להוציאה מחוץ למקדש, שדינו כ'מחנה שכינה', כיון שמן התורה אינה טמאה כלל, וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ למקומה מִיָּד לאחר ההטבלה, ואינה צריכה 'הערב שמש'. וְאֶת הפרוכת שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה, שטומאתה מן התורה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ, לפי שהיא טעונה שילוח ממחנה שכינה, וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּ'חֵיל', שהוא חוץ לעזרה, שדינה כמחנה שכינה, כיון שטומאתה מן התורה, ואין מכניסים אותה מיד אחר ההטבלה, עד שתשקע החמה, ותושלם טהרתה. וְאִם הָיְתָה זו פרוכת חֲדָשָׁה, שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּג הָאִצְטַבָּא שב'חיל', כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ, שֶׁהִיא נָאָה:
