משנה ה: מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:
בערב יום הכפורים, לאחר שקראו זקני בית דין לפני הכהן הגדול את פרשת יום הכפורים, מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה כדי שילמדוהו את מלאכת חפינת הקטורת, שעבודה קשה היא, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס שהיו ממונים על עשיית הקטורת, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ זקני בית דין שיקטיר את הקטורת ביום הכפורים בתוך קדש הקדשים, כמו שנאמר 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה", ולא יקטירנה מבחוץ כדעת הצדוקים, הכופרים בתורה שבעל פה, וְנִפְטְרוּ – נפרדו ממנו זקני בית דין, וְהָלְכוּ לָהֶם. וְכך אָמְרוּ לוֹ זקני בית דין כשהשביעו אותו, אִישִׁי [-אדוני] כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, כלומר, הרי אתה נשבע על דעתינו ועל דעת בית דין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ, אלא תקטיר את הקטורת בתוך קדש הקדשים. והוצרכו להשביעו על כך כיון שבזמן הקטרת הקטורת לא היה שום אדם רשאי להיות בעזרה, ואי אפשר לראות מה עושה הכהן הגדול. הוּא – הכהן הגדול היה פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה על שחשדוהו שינהג כדעת הצדוקים, וְהֵן – וזקני בית דין היו פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין על כך שחשדו בו, והרי 'החושד בכשרים לוקה בגופו'. ואף שהיו מוכרחים להשביעו, היו בוכים כדי לכבדו, שייראה כאילו הם בטוחים שחשדו בו בחינם.
משנה ו: אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:
בליל יום הכפורים לא היה הכהן הגדול ישן, כדי שלא יבוא לידי טומאה, ואִם הָיָה הכהן גדול עצמו חָכָם, היה דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, שלא היה ראוי לדרוש, אך היה מבין דבר הלכה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים היו דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא בעצמו. וְאִם לָאו, היו קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו, בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים, שהם דברים המושכים את הלב. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:
