פרק ד, משנה א: טָרַף בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל. הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִימִינוֹ, הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְבֵּהַּ יְמִינְךָ. וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִשְׂמֹאלוֹ, רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְּבֵּהַּ שְׂמֹאלְךָ. נְתָנוֹ עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וְאוֹמֵר, לַה' חַטָּאת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר חַטָּאת, אֶלָּא לַה'. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
משנתנו חוזרת לאמור לעיל (פרק ג משנה ט) שלאחר הוידוי של הכהן הגדול על הפר היה ניגש להטיל גורל על שני השעירים, מי לה' ומי לעזאזל. טָרַף בַּקַּלְפִּי – חטף במהירות וְהֶעֱלָה מהקלפי שְׁנֵי גוֹרָלוֹת, אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל [וכיון שסימן טוב היה להם שעולה הגורל של ה' בימין, היה חוטף במהירות, כדי שלא יהיה לו זמן להתבונן ולמשש איזה גורל הוא לה' וליטלו בימין, אלא חוטף ונוטל כפי הבא לידו], הַסְּגָן עומד מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב עומד מִשְּׂמֹאלוֹ. אִם הגורל שֶׁל שֵׁם עָלָה בִימִינוֹ, הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי [-אדוני] כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְבֵּהַּ יְמִינְךָ. וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִשְׂמֹאלוֹ, רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְּבֵּהַּ שְׂמֹאלְךָ. נְתָנוֹ – מניח את הגורלות עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וְאוֹמֵר, 'לַה' חַטָּאת' [ואף כאן היה מבטא את השם המפורש] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר 'חַטָּאת', אֶלָּא רק 'לַה". וְהֵן – הכהנים העומדים שם ושומעים את השם המפורש, עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
משנה ב: קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלוּחוֹ, וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז), כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
לאחר שהתברר מי השעיר שמוקרב לה' ומי השעיר שנשלח לעזאזל, קָשַׁר הכהן הגדול לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית – חתיכת צמר צבועה באדום בְּרֹאשׁ – בין קרניו של השָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלוּחוֹ – מול השער שממנו יוציאו אותו כדי להוליכו לעזאזל, וְלַנִּשְׁחָט – לשעיר שעלה עליו הגורל להיות מוקרב לה', היה קושר לשון של זהורית כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ, כלומר, סביב צוארו. והיו קושרים לשונות אלו כדי שלא יתחלפו השעירים זה בזה, ולא בשעירים אחרים. לאחר מכן בָּא לוֹ הכהן הגדול אֵצֶל פָּרוֹ בפעם השְׁנִיָּה [שהרי כבר היה אצל פרו פעם אחת, והתוודה על עוונותיו ועוונות בני ביתו], וְסוֹמֵךְ את שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּמִתְוַדֶּה על כל עוונות הכהנים, וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, 'אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ, כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהֵן – הכהנים השומעים את הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש, היו עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
