משנה ו: מְסַכְּכִין בַּנְּסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו:
משנה ו: משנתנו עוסקת בסיכוך על ידי נסרים, שהם קרשים רחבים ומהוקצעים, שבדרך כלל עושים מהם תקרה לבית. ואף שהם גדולי קרקע ואינם מקבלים טומאה, גזרו עליהם חכמים איסור, מפני שהנסרים נראים כתקרת בית רגילה, וחששו שמא ישב אדם תחת תקרת ביתו.
מְסַכְּכִין בַּנְּסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. ומחלוקת זו היא בנסרים הרחבים משלשה טפחים, ופחותים מארבעה, אבל נסר פחות משלשה טפחים כשר לדברי הכל, ונסר רחב יותר מארבעה, פסול לדברי הכל.
נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, אף שזהו סכך פסול, שאר הסוכה כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו – תחת אותו נסר, וכן לא יאכל תחתיו אכילת קבע, הטעונה סוכה.
משנה ז: תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְפַקְפֵּק וְנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וְאֵינוֹ מְפַקְפֵּק:
משנה ז: תִּקְרָה, העשויה מנסרים של עץ, שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה – טיט וסיד שדרך לשים על תקרת הבית, שזהו סכך פסול, אלא יש רק נסרים, שנחלקו בהם רבי יהודה ורבי מאיר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיש מחלוקת בדבר, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שעליו לעשות שני דברים כדי להכשירם, מְפַקְפֵּק – מגביה את הנסרים ומניחם חזרה, שאם לא כן יהיו הנסרים פסולים מחמת שעשייתם לא היתה לשם סוכה, אלא לשם בית, וְגם נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם – מבין כל שתי קורות נוטל קורה אחת, ומניח תחתיה סכך כשר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בכך שיעשה רק דבר אחר, או מְפַקְפֵּק את כל הנסרים, ומניחם שוב, אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, ומניח תחתיה סכך כשר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא לדברי הכל נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, ומניח במקומה סכך כשר, וְאֵינוֹ מְפַקְפֵּק – אין הפקפוק מועיל, כיון שרבי מאיר סובר שאין מסככים בנסרים.
