משנה ג: עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, שִׁשָּׁה.
משנה ג: שנינו במשנה לעיל 'ערבה – ששה ושבעה', והכוונה למצוות ערבה שנוהגת בבית המקדש מלבד הערבות הניטלות יחד עם הלולב, והיא מצוה מן התורה [הלכה למשה מסיני], ולהלן תבאר המשנה את אופן קיום המצוה. עתה מבארת המשנה את הימים שנוהגים בה: עֲרָבָה שִׁבְעָה ימים, כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה, כלומר, יום שביעי של חג הסוכות, שמצות ערבה נוהגת בו, שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, נוהגת מצות ערבה אף בשבת זו, ונמצא שעֲרָבָה שִׁבְעָה, וְאם חל יום שביעי בשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, נוהגת מצות ערבה רק שִׁשָּׁה ימים [מצות ערבה אינה מפורשת בתורה אלא היא הלכה למשה מסיני, וכדי לפרסם שהיא חיוב מן התורה תיקנו חכמים שיהיה יום אחד שבו היא תדחה את השבת, אך לא רצו לתקן זאת ביום טוב ראשון, שאף אם יחול בשבת תנהג בו מצות ערבה, מחשש שיסברו האנשים שמחמת שהלולב נוהג באותו יום – נוהגת בו אף הערבה. ולכן תיקנו שרק ביום השביעי דוחה הערבה את השבת].
משנה ד: מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת, וִהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטְבָא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר, כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְמַתָּנָה. לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.
משנה ד: עתה מבארת המשנה את אופן קיום מצוות לולב: מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הסוכות שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ואסור לטלטל את הלולב ומיניו בשבת עצמה, מוֹלִיכִין כל הקהל אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת בערב שבת, וִהַחַזָּנִין – השמשים מְקַבְּלִין אותם מֵהֶן, וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטְבָא שהיתה ברחבת הר הבית, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת הלולבים שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה. וּבית דין מְלַמְּדִים אוֹתָם – את כל הקהל לוֹמַר, 'כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְמַתָּנָה', לפי שביום הראשון אין אדם יוצא ידי חובה אלא בלולב השייך לו לגמרי, וכיון שלא יכלו להכיר למי שייך כל לולב, תיקנו שכל אחד יתן במתנה את לולבו למי שיגיע לידו. לְמָחָר מַשְׁכִּימִין כל הקהל וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם – את הלולבים לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ. [אמנם לעיל (פ"ג מי"ג) מבואר שכל אחד היה מכיר את לולבו, כיון ששם מדובר בבתי כנסת רגילים, שאין בהם המון עם, ואילו משנתנו עוסקת בהר הבית, בו היו עם רב, ומחמת כן באו לבסוף לידי סכנה].
