פרק ח, משנה א: הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:
קרבן הפסח נאכל רק על ידי מי שנמנה עליו לפני שחיטתו, המשניות הבאות דנות במקום שיש ספיקות במינוי האדם על הקרבן: הָאִשָּׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא נמצאת ביום טוב של פסח בְּבֵית בַּעְלָהּ, ושָׁחַט עָלֶיהָ [-עבורה] בַּעְלָהּ את קרבן הפסח, וְשָׁחַט עָלֶיהָ גם אָבִיהָ את קרבן הפסח שלו, וכל אחד התכוון שתהיה מנויה על קרבנו, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ, כיון שמן הסתם דעתה לאכול בבית בעלה. אם הָלְכָה ברֶגֶל הרִאשׁוֹן לאחר נישואיה לַעֲשׂוֹת – לחוג אותו בְּבֵית אָבִיהָ, ושָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ את קרבן הפסח וְשָׁחַט עָלֶיהָ גם בַּעְלָהּ, הרי זה ספק היכן נח לה יותר לאכול, ולכן תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם קטן שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו את קרבן הפסח שני אַפֹּטְרוֹפְּסִים המטפלים בו, וכל אחד מינה את היתום שיאכל בחבורתו מקרבן הפסח שלו, יֹאכַל היתום בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד כנעני שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, וכל אחד מהם מינהו שיאכל עמו, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן, כיון שאין כל חצי שבו יכול להימנות על הקרבן ללא רשות האדון, וכיון שיש לו שני שותפים שהוא שייך להם, אין לו תקנה אלא אם כן יתרצו שני השותפים שיאכל העבד מקרבנו של אחד מהם. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, כגון שהיה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחררו, לֹא יֹאכַל מִקרבנו שֶּׁל רַבּוֹ, כיון שאין רבו רוצה שאותו חלק שבו שהוא בן חורין יאכל מקרבנו.
משנה ב: הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
אדם הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי [-עבורי] אֶת קרבן הַפֶּסַח, ולא פירש לו אם ישחט גדי או טלה, הרי זה סימן שסמך על שקול דעתו של העבד, ולכן, אם שָׁחַט העבד גְּדִי, יֹאכַל ממנו האדון. ואם שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. מלך שאמר לעבדו לשחוט עבורו את הפסח, ושָׁחַט גם גְּדִי וְגם טָלֶה, כיון שאין המלך מקפיד מה יכינו לו, דעתו על איזה מהם שיביא העבד, ולכן יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. אבל סתם אדם שמקפיד על כך, אינו אוכל לא מן הראשון ולא מן השני, כיון שיתכן שבשעת הקרבת הפסח לא היתה דעתו על קרבן זה [ורק ברישא, ששחט רק מין אחד, אנו אומרים שסמך על העבד והתרצה במה שישחט עבורו, אבל כששחט שתים לא שייך לומר כן]. אם שָׁכַח העבד מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט גם טָלֶה וְגם גְדִי, אחד עבורו ואחד עבור רבו, ויעשה תנאי וְיֹאמַר כך, אִם 'גְּדִי' אָמַר לִי רַבִּי, לשחוט עבורו, יהיה הגְּדִי שֶׁלוֹ וְאילו הטָלֶה יהיה שֶׁלִי. וְאִם 'טָלֶה' אָמַר לִי רַבִּי, הרי הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. ואחר כך ישאל את רבו מה אמר לו, ולפי זה יידעו איזה קרבן של רבו ואיזה שלו. אך אם עשה כן, ושָׁכַח גם רַבּוֹ בעצמו מָה אָמַר לוֹ, נמצא שאינם יודעים למי שייך כל אחד מהקרבנות, ואינם יכולים לאכול מהם, שְׁנֵיהֶם – הגדי והטלה, יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּשניהם, האדון והעבד, פְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, כיון שהקרבנות עצמם הוקרבו כדין, ונזרק דמם כדין, וּבַשָּׁמַיִם יודעים איזה קרבן היה של האדון ואיזה של העבד, ואף שלא יכלו לאכול את בשרו, אין זה מבטל את הקרבן.
