מסכת ראש השנה, פרק א, משניות א-ב

משנה א: אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
אַרְבָּעָה 'רָאשֵׁי שָׁנִים' הֵם – ארבעה ימים בשנה נחשבים כ'ראש השנה', כל אחד לענין מסוים, ומבארת המשנה, בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים – למנין שנות מלכותם של מלכי ישראל, כלומר, שאף שהמלך התחיל למלוך באדר, כשהגיע ניסן הרי זה כאילו הושלמה שנה שלימה, ומתחילים למנות שנה שניה, ואף כותבים כן בתאריכי השטרות, וְלָרְגָלִים – למנין החג שבחודש ניסן, והוא חג הפסח, שהוא נחשב החג הראשון מבין שלשת הרגלים, והדין הנלמד מכך הוא לענין אדם הנודר להביא קרבן לבית המקדש שאסור לו לאחרו יותר משלשה רגלים, ולדעת רבי שמעון אינו עובר באיסור זה עד שיעברו שלשה רגלים כסידרן, ומלמדת אותנו המשנה שסדר שלשת הרגלים מתחיל בחג הפסח. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שציותה התורה להפריש מעשר מכל הבהמות הטהורות הנולדות במשך השנה, ויש לעשר מבהמות של כל שנה בפני עצמן, ומנין ה'שנה' הוא מאחד באלול ועד סוף אב של השנה הבאה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן חולקים ואוֹמְרִים, ראש השנה למעשר בהמה הוא בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים – למנין שנות מלכותם של מלכי הגויים, ש'שנה' למלכותם מתחילה מתחילת תשרי, וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, שמתחילת תשרי אסור לעבוד בקרקע בשנות השמיטה והיובל, וכן לַנְּטִיעָה של ערלה, שאם ניטעה הנטיעה ארבעים וחמשה יום קודם לאחד בתשרי [וכבר עברו שבועיים לקליטתה בקרקע ושלשים יום להחשיבה כנטועה 'שנה'] מחשיבים זאת כ'שנה' למנין שנות הערלה, וְלַיְרָקוֹת – למעשר ירק, שאין תורמים ממה שנלקט קודם תשרי על מה שנלקט אחרי אחד בתשרי. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן – למעשר פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שחנטו קודם שבט על פירות שחנטו לאחר אחד בשבט, ותאריך זה הוא כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. אבל בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – בשבט, הוא ראש השנה לאילן.
משנה ב: בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים [-זמנים] בשנה הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח נידונים עַל הַתְּבוּאָה, אם תצמח יפה או לא, ולכן מקריבים מנחת העומר, הבאה מן התבואה [-מהשעורים] שבזכות זה תתברך התבואה. בָּעֲצֶרֶת – בחג השבועות, נידונים עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, ולכן מביאים 'שתי הלחם' העשויים מחיטה, וחיטה נחשבת אילן [לדעת רבי יהודה ש'עץ הדעת' היה חיטה]. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם – כל בני האדם עוֹבְרִין לְפָנָיו [-לפני ה'] כִּבְנֵי מָרוֹן – כמו כבשים שמפרישים מהם מעשר ויוצאים אחד אחד מפתח צר, כך עובר כל אדם בפני עצמו לפני ה' לדונו, שֶׁנֶּאֱמַר 'הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם', כלומר, אף שה' מבין לכל מעשי בני האדם ודן כל אחד בפני עצמו, מכל מקום כולם נסקרים לפניו בבת אחת, כמו שנאמר 'היוצר יחד ליבם'. וּבֶחָג – בסוכות, נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם, ולכן נצטוינו על ניסוך המים בסוכות.