מסכת ראש השנה, פרק ב, משניות ו-ז

משנה ו: כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים, זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה, לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ, כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב. אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה, לֹא אַמַר כְּלוּם. וְאַחַר כָךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיָּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְבָרִים, לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא:
משנתנו מבארת את אופן קבלת עדות החודש: כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים, זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וּמַכְנִיסִין אֶת העד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן לבדו לפני הדיינים, וְאוֹמְרִים לוֹ, אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה, לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה – האם הצד הפגום של הלבנה היה פונה לכיוון החמה או לא, לִצְפוֹנָהּ של החמה אוֹ לִדְרוֹמָהּ, כַּמָּה הָיָה הירח גָבוֹהַּ מן הארץ לפי ראות עיניכם, וּלְאַיִן הָיָה הירח נוֹטֶה, כלומר, קצוותיו הפגומים של הירח, לאיזה צד היו נוטים, וְכַמָּה הָיָה הירח נראה רָחָב לפי ראות עיניכם. אִם אָמַר העד שהיה הירח לִפְנֵי הַחַמָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, שבודאי הוא משקר, שהרי האור של הלבנה בא מהחמה, ולכן לעולם הצד המואר פונה לשמש, והצד ה'פגום', החשוך, אינו פונה לשמש. וְאַחַר כָךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת העד הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ באותן שאלות ששאלו את העד הראשון. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים – מתאימים זה לזה, עֵדוּתָן קַיָּמֶת, ומקדשים את החודש על פי ראייתם. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת של העדים שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רק רָאשֵׁי דְבָרִים – שאלות קצרות וכלליות, ולֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן, לשאר זוגות עדים, שהרי כבר קידשו את החודש על פי הזוג הראשון, אֶלָּא היו שואלים אותם שאלות אלו רק כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ – בצער ובעצבות, על שלא היו צריכים להם ובאו בחינם, ועשו כן בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא תמיד.
משנה ז: רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. בֵּין שֶׁנִּרְאָה בִזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמָיִם:
משנתנו מבארת את אופן קידוש החודש על ידי הדיינים: רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר 'מְקֻדָּשׁ', שנאמר 'וידבר משה את מועדי ה", הרי שראש בית הדין צריך לקדש את החודש, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו 'מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ', שנאמר 'מועדי ה' אשר תקראו אֹתָם מקראי קדש', ויש לדרוש זאת כאילו נאמר 'תקראו אַתֶם', שהקהל צריכים לקדשו, ומלשון 'מקראי קודש' משמע שתי קריאות, ולכן אומרים הקהל פעמיים 'מקודש, מקודש'.
בֵּין שֶׁנִּרְאָה הירח בִזְמַנּוֹ – ביום שלשים, בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, ואז החודש הקודם מעובר, וראש החודש הבא נקבע ליום השלשים ואחד, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ – את החודש. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אין קידוש החודש חובה על בית דין, אלא רשות, ולכן רק אם נראה בזמנו, ביום שלשים, יש לבית דין לקדשו, כדי לחזק את הדבר ולפרסם שנקבע ראש חודש, אבל אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, ביום שלשים, ונקבע ליום השלשים ואחד, אֵין בית דין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמָיִם, והכל יודעים שראש חדש ביום השלשים ואחד.