משנה ז: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
אדם הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת – בור המוקף מחיצות בנויות, אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס – חבית גדולה, אותם שנמצאים בתוך הבור או הדות, יוצאים ידי חובה, אבל אדם שעומד בחוץ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה – הד, שאינו קולו הצלול של השופר שָׁמַע, לֹא יָצָא. [משנה זו נשנתה בשעת גזירות השמד, שהיו ישראל מתחבאים בבורות ומערות כדי לקיים את המצוות].
אגב כך שהובא דין של השומע את התקיעה ממקום אחר, מביאה המשנה דין דומה: וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע מביתו את קוֹל השׁוֹפָר אוֹ קוֹל קריאת המְגִלָּה על ידי חזן בית הכנסת, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לצאת ידי חובתו, יָצָא [ואף שיש צורך בכוונת התוקע או הקורא, כיון שמדובר בחזן בית הכנסת – ודאי כוונתו להוציא את כל מי ששומע]. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. מסיימת המשנה, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע – כלומר שני אנשים שמעו בשוה את השופר או את המגילה, מכל מקום זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ ויצא, וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ ולפיכך לא יצא.
משנה ח: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
כיון שבמשנה הקודמת התבארו דינים התלויים בכוונת הלב, משנתנו מביאה ענין נוסף השייך לכוונת הלב: נאמר בתורה לגבי מלחמת ישראל ועמלק 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק' וגו', ולכאורה קשה, וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה כאשר הן מורמות כלפי מעלה, אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה כאשר הן מונחות כלפי מטה? משיבה המשנה, אֶלָּא בא הפסוק לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, מחמת שהיו רואים את ידיו של משה מורמות, וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים במלחמה. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, מסופר בתורה שכשבאו נחשים שרפים והיו הורגים בישראל, אמר ה' למשה רבינו 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי'. ואף כאן קשה, וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה, שעל ידי שהסתכלו עליו התרפאו? אֶלָּא בא הפסוק לומר לך, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, בעקבות הנחש שהיה עומד גבוה, וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים – מתים ממחלתם.
מביאה המשנה דינים נוספים בהוצאה ידי חובה: חֵרֵשׁ – שאינו מדבר ואינו שומע, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
