פרק ד, משנה א: יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
פרק ד, משנה א: יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, כעיקר דין התורה, שתקיעת שופר דוחה שבת, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה – בירושלים ובשאר ארץ ישראל, כיון שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת מחשש שיהיה מי שיטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, כשילך למומחה שילמדנו לתקוע. אמנם בבית המקדש לא גזרו כן, כיון ש'אין שבות במקדש', כלומר, כל הגזירות שגזרו חכמים בשבת אינן נוהגות בבית המקדש, לפי שהכהנים זריזים וזהירים הם. [ויש מפרשים שגם ירושלים בכלל 'מקדש' לענין זה שהיו תוקעים בה, ורק מחוץ לירושלים לא היו תוקעים]. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין, כיון שהדיינים זריזים וזהירים הם, ויזהירו את העם שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד, שהיתה שם סנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים, אבל לא בשאר מקומות, ואפילו לא במקום שיש בו סנהדרין של עשרים ושלשה דיינים. אָמְרוּ לוֹ, אין הדבר כן, אלא אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין, ובלבד שיהא זה בית דין קבוע, [ודעה זו אינה סוברת לגמרי כתנא קמא, כיון שתנא קמא סובר שהתירו לתקוע בכל מקום שיש בו בית דין, ואפילו אם במקרה הגיעו הדיינים לאותו מקום. ואילו דעה זו של 'אמרו לו' סוברת שהתירו רק במקום שיש בית דין קבוע].
משנה ב: וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
משנה ב: במשנה הקודמת התבאר שבבית המקדש היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, ולאחר שחרב המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו ביבנה. במשנתנו מבוארים החילוקים שבין התקיעות שהיו בבית המקדש בשבת, לבין התקיעות שהיו ביבנה בשבת. החילוק הראשון אינו מוזכר במשנתנו, ומבואר בגמרא שיש חסרון בלשון המשנה, ולא הובא החילוק הראשון, והוא: בירושלים היו תוקעים בכל העיר כל זמן שבית דין יושבים במקדש, והיינו עד סוף שעה שישית שביום, ואילו ביבנה היו תוקעים רק בבית דין ממש. ועל זה הוסיפה המשנה ואמרה, וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם בזמן המקדש יְתֵרָה עַל יַבְנֶה שלאחר החורבן, שֶׁלא בירושלים לבד היו תוקעים, אלא כָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה – שרואים ממנה את ירושלים, וְשׁוֹמַעַת – ששומעים ממנה את תקיעות השופר שבירושלים, וּקְרוֹבָה – שהיא בתוך תחום שבת [-אלפיים אמה] לירושלים, וִיכוֹלָה לָבוֹא – שאין נחל מפסיק ביניהם, תּוֹקְעִין באותה עיר גם כן. וְאילו בְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
