משנה ז: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל:
בראש השנה יש שני שליחי ציבור העוברים לפני התיבה, הראשון לתפילת שחרית והשני לתפילת מוסף, ומשנתנו מארת באיזו מהתפילות תוקעים בשופר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הראשון מתפלל שחרית והשני מתפלל מוסף, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ – בתפילת מוסף תוקעים בשופר, ו'מתקיע' היינו שאדם אחר תוקע על פי ברכותיו של שליח הציבור. ואף שבתחילה היו תוקעים בתפילת שחרית, פעם אחת היתה שעת השמד וגזרו על ישראל שלא יתקעו בשופר, והניחו הגויים שומרים בתפילת שחרית שלא יתקעו, ולאחר שסיימו תפילת שחרית הסתלקו השומרים, ותיקנו שיהיו תוקעים במוסף. ואף שעתה אין גזירה זו, לא ביטלו את התקנה, ולעולם תוקעים במוסף. וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל – בימים שאומרים בהם הלל, כגון בשאר ימים טובים [אבל בראש השנה אין אומרים הלל], שליח הציבור הָרִאשׁוֹן, שמתפלל שחרית, הוא מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל, לפי שזריזים מקדימים למצוות.
משנה ח: שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פִּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמוֹדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם – אין יוצאים עבורו מחוץ לתחום שבת, שהוא אלפיים אמה מחוץ לעיר, לא כדי להביאו ולא כדי לשמוע את התקיעות, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל – אם נפלה עליו מפולת של אבנים אין מפנים אותם כדי להוציאו ולתקוע בו, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן כדי להורידו משם, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְלֹא שָׁטִין עַל פִּנֵי הַמַּיִם כדי להביאו, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת – שאיסור מדרבנן, והיינו בדבר שאין דרך לחתוך בו את השופר, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה, והיינו בדבר שדרכו בכך. והטעם בכל זה, כיון שמצוות תקיעת שופר היא מצוות עשה, ואילו בחילול יום טוב יש גם איסור עשה וגם איסור לא תעשה, ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה. ואף איסורים דרבנן לא הותרו, כיון שעשו כאן חכמים חיזוק לדבריהם שיהיו כמו איסורי תורה ממש.
אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן כדי לתקן את קולו, יִתֵּן, ואין בכך איסור כלל, ואינו נחשב כ'מתקן כלי' ביום טוב.
אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ בראש השנה, ואפילו כשחל בשבת, ומדובר בתינוקות שהגיעו לגיל חינוך, וכדי שידעו לתקוע ביום טוב של ראש השנה, אֲבָל – אלא מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמוֹדוּ, והטעם שלא גזרו בזה חכמים שמא יעביר את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, כיון שחשש זה הוא רק כשחייב האדם במצוה, ומתוך הטירדה הוא עשוי לטעות ולטלטל, אבל כשאין חיוב תקיעות אין חשש שיטלטלנו, ולכן מותר ללמד את התינוקות לתקוע.
וְהַמִּתְעַסֵּק – התוקע מתוך עיסוקו בלימוד התקיעות, ולא לשם מצוה, לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ את התקיעות מִן הַמִּתְעַסֵּק, אף שהשומע עצמו התכוון לצאת ידי חובתו, כיון שהתוקע לא התכוון לשם מצוה, אף השומע לֹא יָצָא:
