פרק ב, משנה א: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר, וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם:
התבאר בפרק הקודם מתי מתענים על מניעת גשמים, עתה מבארת המשנה כיצד נוהגים באותן שבע תעניות אחרונות שהוזכרו לעיל (משנה ו): סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה – הארון שספר התורה מונח בו, כאומרים, כלי צנוע היה לנו, ובעוונותינו נתבזה לצאת לחוץ, ומוציאים אותו לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, כאומרים, צעקנו בצינעא בבית הכנסת, ולא נענינו, נבזה עצמינו בפרהסיא, ברחוב העיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה – אפר שריפה, להזכיר עקידתו של יצחק אבינו, עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, כביכול אף הקדוש ברוך הוא משתתף בצערם, וְכן מניחים אפר מקלה בְּרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, אך לא יניחו הם לעצמם, לפי שיש יותר בושה בכך שאחרים מניחים להם אפר בראשם, מאשר שיתנו על עצמם, וּשאר הציבור, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ של עצמו אפר מקלה. והַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן – שבציבור אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין – דברים שכובשים ליבו של אדם להחזירו למוטב, וכך אומר להם, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם', אֶלָּא נאמר 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה', ללמד שאין השק והתענית עיקר, אלא העיקר הוא תיקון המעשים. וּבַקַּבָּלָה – בדברי הנביאים הוּא אוֹמֵר, 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה'.
משנה ב: עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ:
עָמְדוּ העם בִתְפִלָּה ביום התענית, מוֹרִידִין כשליח ציבור לִפְנֵי הַתֵּבָה אדם שהוא זָקֵן וְרָגִיל בסדר התפילה, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, שהוא ריק מממון ואין לו מהיכן לפרנס את בניו, ומתוך שנפשו עגומה הוא מתפלל בכוונה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה. וְשליח ציבור זה אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה ברכות שֶׁאומרים בְּכָל יוֹם בתפילת העמידה, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ ברכות, כמבואר במשנה הבאה.
