רביעי
א' אדר התשפ"ו
רביעי
א' אדר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת חגיגה, פרק א, משניות ב-ג

משנה ב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה, מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶּסֶף.
כל אדם העולה לירושלים ברגל צריך להביא קרבן עולה הקרוי 'עולת ראיה', שנאמר 'לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם', וקרבן שלמים הקרוי 'שלמי חגיגה', שנאמר 'וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה". אף שמן התורה אין שיעור מסוים לשווי קרבנות אלו, שנאמר 'אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ', חכמים תיקנו להם שיעור מסויים שאין לפחות ממנו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, קרבן הָרְאִיָּה צריך להיות לכל הפחות בשווי של שְׁתֵּי מעות כֶּסֶף, וְשלמי החֲגִיגָה בשווי מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה, שכולה עולה כליל לה', צריכה להיות בשווי מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה, שאף הבעלים אוכלים ממנה, צריכה להיות גדולה יותר, בשווי שְׁתֵּי כֶּסֶף, שהרי מלבד החלק המוקרב על גבי המזבח צריכים לאכול ממנה גם הכהנים והבעלים. ומלבד קרבנות אלו הביאו גם 'שלמי שמחה', ואף הנשים חייבות בהן, ולא נתנו בהם חכמים שיעור מסוים.

משנה ג: עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר, יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר.
כפי שהתבאר במשנה לעיל, העולים לרגל מביאים 'עולות ראיה' ו'שלמי חגיגה', ומלבד זה היו העולים לרגל מביאים קרבנות עולה של נדרים ונדבות שהתחייבו עליהם במשך השנה. משנתנו מבארת מאיזה כסף ניתן לקנות קרבנות אלו. עוֹלוֹת הקרבות בַּמּוֹעֵד – בחול המועד, והיינו בין עולות נדרים ונדבות, הקרבים רק בחול המועד, ובין עולות ראיה הקרבות לכתחילה ביום טוב, ובדיעבד אף בחול המועד, בָּאוֹת מִן הַמעות של חֻלִּין, כיון שהם חובה על האדם, ואי אפשר להביא קרבנות חובה ממעות מעשר שני. וְהַשְּׁלָמִים – שלמי שמחה, שהם קרבנות רשות, שאינם באים אלא כשאין לאדם מספיק בשר מקרבנות אחרים, מובאים מִן הַמַּעֲשֵׂר, כלומר, ניתן לקנות בהמות מכסף מעשר שני בירושלים, ולהקריבם כשלמי שמחה. שלמי חגיגה הבאים ביוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, והוא הדין ביום טוב ראשון של סוכות, ובחג השבועות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, באים מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר – ממעות מעשר שני, ואף שזהו דבר של חובה, כוונת בית הלל היא שיקנה בהמה אחת לשלמי חגיגה ממעות של חולין, ואחרי שיצא ידי חובתו בקרבן זה, יכול להביא בהמות נוספות לשלמי חגיגה ממעות מעשר.

https://2halachot.org/halacha/מסכת-עבודה-זרה-פרק-ד-משניות-א-ב-2