משנה ח: הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת. הַדִּינִין, וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת, וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה.
משנתנו מביאה עניני הלכות שונים, מהם המפורשים בתורה ומהם שרק נרמזו בה, וביניהם הלכות קרבן חגיגה:
הֶתֵּר נְדָרִים – דין זה שחכם יכול להתיר את הנדר, הוא מהדינים הפּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, כלומר, שלא נאמרו בפירוש בתורה, אלא רק נרמזו בה, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ – לא היו חכמים יכולים לסמוך על רמזים אלו בפני עצמם כדי ללמוד את דיני התרת נדרים, אלא אלו דינים שקיבלו אותם חכמים במסורת, בתורה שבעל פה, וסמכום על פסוקים בתורה. הִלְכוֹת שַׁבָּת, הלכות חֲגִיגוֹת האמורים במסכת זו, וְהַמְּעִילוֹת – דיני 'מעילה', כלומר דינו של המשתמש שלא כדין בממון הקדש, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, לפי שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת – יש בהן הלכות שתלויות ברמז שבפסוק, והרי זה כהר גדול התלוי בשערה דקה. הַדִּינִין – דיני ממונות, וְהָעֲבוֹדוֹת – עבודת הקרבנות, דיני הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת, וַעֲרָיוֹת – הלכות איסורי אישות, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, שהרי כל אלו מפורשים בתורה היטב. מסיימת המשנה, וכל אותן הלכות, בין המפורשות בתורה, בין הרמוזות בה, ובין אלו שהן כהרים התלויים בשערה, הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה – כל אלו הם גופי ועיקרי התורה, ואין חילוק ביניהם לענין זה.
פרק ב, משנה א: אֵין דּוֹרְשִׁין בְּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם, וְלֹא בְּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
אגב כך שהוזכר בסוף הפרק הקודם על דברים מסוימים שהם גופי תורה, מביאה משנתנו כללים בדברים מסוימים כיצד יש ללומדם. אֵין דּוֹרְשִׁין בְּדיני עֲרָיוֹת שאין איסורן מפורש בתורה בִּפני שְׁלשָׁה תלמידים או יותר, מחשש שכאשר ידבר הרב עם אחד התלמידים, ידברו השנים זה עם זה ולא יתנו ליבם לדברי הרב, וכשיבוא לידם ספק בהלכה זו, יכריעו להקל לעצמם, לפי שנפשו של אדם חומדת ומתאוה לעבירות אלו. וְלֹא – ואין דורשים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית – בסודות הקבלה העוסקים בבריאת העולם, כיצד השתלשלו העולמות זה אחר זה, עד שנברא העולם הגשמי הזה, אפילו לא בִּפני שְׁנָיִם, אלא רק לתלמיד אחד, שנאמר 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים', ודרשו חכמים שרק יחיד שואל בענינים אלו, ואין שנים שואלים. וְלֹא דורשים בְּמעשה מֶּרְכָּבָה שראו ישעיהו ויחזקאל בנבואתם, והיינו להתבונן בכלים ובכוחות שבהם פועל הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואפילו בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה התלמיד חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ את הרמזים שבענין. והטעם בזה, מחמת עוצם קדושת הלימודים הללו, ו'כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר'.
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שיבוארו להלן, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה ומַה לְּמַטָּה מחלל העולם, מַה לְּפָנִים – מה אירע קודם התחלת הזמן, וּמַה לְּאָחוֹר – לאחר שיסתיים הזמן, שבודאי יש גם לזמן סוף ותכלית, כמו כל בריאה, וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, ומתבונן בדברים אלו, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מפני שרוצה לדעת דבר שאינו לפי דרכו ואינו לפי טבעו, כי כשירצה אדם להתבונן בדברים אלו בדמיונו הנפסד, ודאי שדבר זה יביאהו לידי שגעון ושממון.
