פרק ג, משנה א: חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לִתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ. אֲחוֹרַיִם, וְתוֹךְ, וּבֵית הַצְּבִיטָה, בְּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ.
בשלשת המשניות הבאות יבואר שיש אחד עשר דברים שהחמירו בהם חכמים באכילת בשר קדש של קרבן יותר מבאכילת תרומה: חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה – יש חומרות מסוימות שהחמירום חכמים רק בכלים שמשתמשים בהם לבשר קדש, ולא החמירום בכלים של תרומה, ומפרטת המשנה את החילוקים הללו: א. שֶׁאם נטמאו כמה כלים ויש צורך להטביל את כולם, מַּטְבִּילִין כֵּלִים כשהם מונחים בְּתוֹךְ כֵּלִים לְצורך תְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ, כיון שאנו חוששים שהכלי הפנימי המונח בתוך הכלי החיצון מכביד עליו, ואין מים נכנסים בין התחתית החיצונה של הכלי הפנימי לבין החלק הפנימי של הכלי החיצוני. ב. חומרא נוספת, כלי שיש לו כמה שימושים בכל אחד מחלקיו, אם נטמא אחד מחלקיו בטומאה דרבנן, אזי לענין תרומה אין השאר טמאים, ומפרטת המשנה, כלי שיש לו שלשה מיני שימושים, אֲחוֹרַיִם, וְתוֹךְ, וּבֵית הַצְּבִיטָה – באחוריו [כגון להניח עליו דברים], בתוכו, ובידית שלו, המכונה 'בית הצביטה', הרי אלו שלשה חילוקים לטומאתו בְּדיני טומאה של תְּרוּמָה, שאם נטמא אחד מהם, לא נטמאו השאר, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ, אלא לענין הקודש אנו אומרים שאם נטמא אחד מחלקיו, כולם טמאים. ג. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס – כגון מנעל של זב, שמטמא במגע ובמשא ובאויר כלי חרס, נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה – רשאי לישא תרומה הנמצאת בכלי של חרס, כיון שכלי חרס נטמא רק מאוירו, ולא מבחוץ, אֲבָל לֹא ישא אֶת הַקֹּדֶשׁ, אפילו שהוא מונח בכלי חרס. וגזרו כן משום מעשה שהיה באדם שנשא קדש בחבית של חרס, והיה נעול בסנדל הזב, ונפסקה רצועת סנדלו ונטלה בידו, ומתוך כך נפלה לאויר הכלי וטימאה את הקדש. וכיון שהמעשה היה בקדש גזרו רק עליו ולא על תרומה. ד. בִּגְדֵי בני אדם, אפילו שהם אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, שודאי טהורים הם, החמירו להחשיבם כטמאי מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ, כמו שהתבאר בסוף הפרק הקודם. ה. חומרא נוספת יש בקדש מבתרומה לענין חציצה בטבילה, לֹא כְּמִדַּת הַחציצה בקֹּדֶשׁ, מִדַּת הַחציצה בתְּרוּמָה, שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, אם יש בגד קשור, מַתִּיר אותו תחילה, וְאם יש כלי לח, מְנַגֵּב אותו תחילה, כיון שהחמירו להחשיב זאת כחציצה, וּמַטְבִּיל, וְאם רצה אַחַר כָּךְ, חוזר וקוֹשֵׁר. וְאילו בַּתְּרוּמָה, אם בא להטביל כלי שיהא טהור לתרומה, לא רק שאינו צריך להתיר קשריו, אלא אף לכתחילה קוֹשֵׁר את הכלי, אם ירצה, וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
משנה ב: הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס, נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. לֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ, מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל, וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר. וּבַּתְּרוּמָה, קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
במשנה הקודמת הובאו חמש חומרות שיש בקודש יותר מבתרומה, ומשנתנו ממשיכה למנות חומרות נוספות: ו. כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה – שמשעה שנגמרה מלאכת עשייתם ונעשו ראויים לקבלת טומאה השגיחו עליהם שלא ייטמאו, אף על פי כן צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, מחשש שקודם שנגמרה מלאכתם ניתז עליהם רוק טמא, ונשאר לח לאחר שנגמרה מלאכתן, וטימא את הכלי, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה – לענין תרומה אין חוששים לכך ואינם צריכים טבילה. ז. אם היו מאכלים רבים בתוך כלי אחד, ונגע טבול יום [-אדם שנטמא, וטבל, ועדיין לא שקעה חמה ולא הסתיימה טהרתו] באחד מהמאכלים, הרי הַכְּלִי מְצָרֵף את כל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, שנטמאים כולם, לַקֹּדֶשׁ – אם היו אלו מאכלים של קדש, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. ח. מן התורה יש רק שלש דרגות טומאה: אב הטומאה, ראשון לטומאה, ושני לטומאה. אמנם חכמים הוסיפו שתי דרגות, ואף בזה יש חומרא בקדש מבתרומה, שהָ'רְבִיעִי' בַּקֹּדֶשׁ – קדש שנגע ב'שלישי' לטומאה, שאף דרגה זו רק מדרבנן, פָּסוּל, ודינו כטמא לענין קדש, אך אינו מטמא אחרים. וְהַ'שְּׁלִישִׁי' בַּתְּרוּמָה, אך בתרומה לא הוסיפו דרגה זו של 'רביעי לטומאה' אלא רק השלישי פסול, ולא יותר. ט. חומרא נוספת, וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת רק אַחַת מִיָּדָיו של האדם כגון שנגעה בטומאה דרבנן שאינה מטמאת אלא את הידים, חֲבֶרְתָּהּ – ידו השניה נשארת טְהוֹרָה. וְאילו בַּקֹּדֶשׁ, מַטְבִּיל את שְׁתֵּיהֶן, לפי שֶׁהַיָּד שנטמאת מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה.
