משנה ט: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת אֲבָל לֹא תְּבוּאָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה.
משנה ט: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב מתנות איש לרעהו אֶלָּא מָנוֹת – מאכל המוכן לאכילה מיד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין גם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין, שניתן להכשירם לאכילה ביום טוב עצמו. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה, כיון שהיא טעונה טחינה, ואסור לטחון ביום טוב. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר גם בִּתְבוּאָה, כיון שיכול לכותשה במכתשת קטנה ולבשלה בקדירה.
משנה י: מְשַׁלְּחִין כֵלִים בֵּין תְּפוּרִין וּבֵין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין וְאַף עַל פִּי שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא מִנְעָל לָבָן מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ אוּמָן זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁנֵאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ.
משנתנו ממשיכה לעסוק בדין שליחת מתנות ביום טוב: מְשַׁלְּחִין כֵלִים – בגדים, בֵּין תְּפוּרִין וּבֵין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם – שעטנז, והם אסורים בלבישה, וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד [והיינו כשהכלאים קשים, שאינם ראויים ללבישה, שבאופן זה מותר לשכב עליהם]. אֲבָל לֹא – אין שולחים סַנְדָּל הַמְסֻמָּר, שאסרו חכמים לנועלו בשבתות וימים טובים, וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר, כיון שאינו ראוי לשימוש ביום טוב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא משלחים מִנְעָל לָבָן, מעור שעדיין לא נצבע, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ אוּמָן שיצבענו בשחור. מסיימת המשנה: זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵאוֹתִין בּוֹ – כל דבר שניתן להשתמש בו בימות החול, ואינו צריך תיקון נוסף, בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ.
