משנה ז: אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת וּמַנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
במשנה הקודמת הובאו שלשה דברים שבהם היה רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אַף הוּא – רבן גמליאל, אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת – בזמנם היו אוכלים בהסבה על גבי מיטות, ולאחר האכילה היו פירורים על הארץ בין המיטות, והתיר רבן גמליאל לטאטא ביום טוב את הקרקע שבין המיטות. וּמַנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר – מין בושם ששמו 'לבונה' וריחו טוב, מותר להניחו על גבי הגחלים בְּיוֹם טוֹב, כדי שיתפשט הריח הטוב על ידי העשן. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס – מותר לצלות גדי של חולין כדרך שצולים את קרבן הפסח בְּלֵילֵי פְּסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים שלשה דברים אלו, וטעם האיסור בטאטוא הקרקע שבין המיטות, מחשש שיבא להשוות גומות, ויש בכך משום תולדת מלאכת בונה. והאיסור בהנחת המוגמר על גבי גחלים הוא משום שזו מלאכת מבעיר שלא לצורך אוכל נפש. וטעם האיסור בגדי מקולס הוא כיון שנראה הדבר כקרבן פסח, ויסברו בני אדם שאוכל הוא קדשים בחוץ.
משנה ח: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵיחַיִם שֶׁלָּהֶם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה אֲבָל מְקַרְצְפִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מְקָרְדִין אַף לֹא מְקַרְצְפִין.
משנתנו מביאה מחלוקות תנאים נוספות בענין עשיית מלאכה בשבת וביום טוב: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים היה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר לעשות ביום טוב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, א. פָּרָתוֹ היתה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, כיון שהוא סבר שרצועה זו נוי היא לפרה, ואין בכך משום מלאכה, ואילו חכמים החולקים עליו סוברים שאין זה תכשיט לה אלא משא, והרי הוא עובר משום שביתת בהמתו. ב. וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה במגרדת של ברזל בְּיוֹם טוֹב, ואף על פי שעושה חבורה, כיון שאין רצונו בחבורה זו, הדבר מותר. ג. וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵיחַיִם שֶׁלָּהֶם ביום טוב, וחכמים אוסרים משום 'עובדין דחול', כלומר, שנראה הדבר כהנהגה של יום חול. מביאה המשנה את דעת התנאים האחרים בענין גירוד הבהמה ביום טוב: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב במגדרות של ברזל, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה בגוף הבהמה, אֲבָל מְקַרְצְפִין במגרדת של עץ, שאינה עושה חבורה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין ואַף לֹא מְקַרְצְפִין, כיון שגזרו איסור בקירצוף, הגם שאינו עושה חבורה, שמא יבוא לקרד ולעשות חבורה.
