ג ַּ רְ סִ ינָ ן במסכת גיטין )כח:( ב ְ פֶ רֶ ק 'כ ָ ל הַּ ג ֵּט ֶש ִ נ ְכ ַּתב
ש ֶ ל ֹּא לְ ש ֵּ ם ִא ָשה', ַּתְנָיא – שנינו בברייתא, עד שמעיד
שש ָ מַּ ע מִ ב ֵּ ית ִ דין יִ ש ְ רָ אֵּ ל ֶש ָהי ו אוֹּ מְ רִ ים אִ יש ְפלֹּוִני מֵּ ת
או אִ יש ְפלֹּוִני נֶהֱרַּ ג על ידי בית דין, כעונש על חטאו,
ַּי ִ שיא ו אֶ ת ִא ְש תֹּו על סמך עדות זו, שאין בית דין
משקרים. אבל אם שמע העד מִ ק וֹּ מִ ינְ טְ רִ יסִ ין – מקום
המשפט ש ֶ ל אֻ מ וֹּ ת הָ עוֹּ לָם שאמרו אִ יש ְפלֹּוִני מֵּ ת או
אִ יש ְפלֹּוִני נֶהֱרַּ ג על ידי שנגמר דינו למיתה בפניהם,
אַּ ל ַּי ִ שיא ו אֶ ת ִא ְש תֹּו, כיון שיתכן שהם משקרים.
ותמהה שם הגמרא, וְ הָ א ַּקְ יי ָמא ָלן – והרי מקובל
בידינו ְ דגם גוי המֵּ סִ יחַּ לְ פִ י ֻת מֹּו מְ הֵּ ימָ ן – נאמן בדבריו,
ומתירים את האשה להנשא על פי דבריו. ותירצה
ְ הגמרא, הַּ נ ֵּי מִ יל ֵּי ב ְ מִ יל ְ תָ א ְ דלֹּא
ָב ה – דין זה שייך ַּשָ יך
רק בסיפור דברים שאין לו שייכות לגוי, שכיון שהוא
מסיח לפי תומו בדבר שאין לו נגיעה ושייכות בו,
ְ מקבלים את דבריו. אֲ בָ ל ב ְ מִ יל ְ תָ א
ב – בדבר ד ָ ה ְ ַּשָ ייך
השייך אליו, וכגון כאן שמספרים שנגמר דינו
בערכאות שלהם לההרג, ֲע ִביֵּדי לְ אַּ חֲזוֹּ קֵּ י ִשְקַּרְייה ו –
עשויים הם לשקר כדי להחזיק את שקריהם ולהוכיח
שהם אכן מענישים את העוברים על דיניהם, ִ ד ְכ ִתיב –
שהרי נאמר בתהילים )קמד ח( 'אֲ ש ֶ ר ִפי ֶהם ִ ד ֵּבר ש ָ וְ א'.
משנה
משנתנו ממשיכה להביא אופנים שונים שניתן להתיר
על פיהם אשה שהיתה מוחזקת כאשת איש: ְמ ִעיִדין
על אדם שמת להתיר את אשתו, גם אם ראוהו רק
לְ אוֹּ ר הַּ נ ֵּר ו ְלאֹּור הַּ ל ְ בָ נָ ה, שזהו אור קלוש, ו ַּמ ִ שי ִאין ַּעל
ִפי ב ַּ ת קוֹּ ל – אם שמעו קול צעקה שמת אדם פלוני,
אף שלא ראו מי הוא שצועק זאת, סומכים על כך
להתיר את אשתו להנשא. ו ַּמֲע ֶשה ֶש ָע ַּמד אֶ חָ ד ַּעל רֹּאש
הָ הָ ר, וְ אָ מַּ ר 'אִ יש ְפלֹּוִני מֵּ ת', וְ ָה ְלכ ו לראש ההר וְ לֹּא
ָמ ְצא ו ש ָ ם אָ דָ ם, ואף על פי כן סמכו על קול זה ְו ִה ִ שיא ו
אֶ ת ִא ְש תֹּו. ש וב ַּמֲע ֶשה ב ְ צַּ לְ מוֹּ ן, באֶ חָ ד ש ֶ אָ מַּ ר 'אֲ נִ י אִ יש
ְפלֹּוִני ב ֶ ן אִ יש ְפלֹּוִני, מִ מ ָ קוֹּ ם ְפלֹּוִני, נְ ש ָ כַּ נִ י נָ חָ ש , וַּ הֲרֵּ ינִ י
מֵּ ת', ְו ָה ְלכ ו וְ לֹּא ִה ִכיר וה ו, ְו ִה ִ שיא ו אֶ ת ִא ְש תֹּו.
גמרא
שנינו במשנה, ' ו ַּמֲע ֶשה ֶש ָע ַּמד אחד על ראש ההר
ואמר איש פלוני מת' וכו'. תמהה הגמרא, כיצד סמכו
על קול זה, וַּ הרי יש לחשוש דִ ילְ מָ א ש ֵּ ד ה וא – שמא
זהו שד שצעק כאן, ונמצא שאין אפילו עד אחד
שהעיד על מיתת אותו אדם. מתרצת הגמרא, אָ מַּ ר
רַּ ב ְיה וָדה, אָ מַּ ר ְשמ ו ֵּאל, מדובר באופן ֶשָרא ו לוֹּ ְ דמ ות
אָ דָ ם, וַּ חֲזוֹּ ֵּלי ה נַּ מ ִ י ָבב ו ָאה ְ ד ָבב ו ָאה – וראו גם את צל
צילו של אותו שצעק כן, ִ ד ְג ִמיֵּרי – שכך מקובל בידינו,
ְל לְ ש ֵּ ידֵּ י – שלשדים יש צל, אבל ד אִ ית ה ו ְ ָבב ו ָאה
ְל – אין להם צל של הצל. ד לֵּית ה ו ָבב ו ָאה ְ ָבב ו ָאה
מוסיפה הגמרא, וְ לֹּא חָ יְ יש ִ ינַּ ן ִ די ְל ָמא צָ רָ ה הִ יא – ואין
חוששים שמא צרתה היא שאמרה זאת, כדי לקלקלה,
ִי ְש – שכך שנו בבית מדרשו של ד רַּ ב ִ י ָמֵּעאל ְ ד ֵּבי ְ ַּת ָנא
רבי ישמעאל, ִב ְש ַּעת הַּ ס ַּ כ ָ נָ ה – אדם המסוכן למות
וציוה לכתוב גט לאשתו, כ וֹּ תְ בִ ין וְ נוֹּ תְ נִ ין את הגט, אַּ ף
ַּעל ִפי ש ֶ אֵּ ין מַּ כ ִ ירִ ין את אותו אדם אלא על פי דבריו,
והוא הדין כאן, כיון שאין דרך אחרת לברר זאת,
סומכים על אותו קול שאומר שמת אדם פלוני, ואין
חוששים שמא צרתה עשתה כן.
שנינו בתלמוד ְיר ו ַּש ְל ִמי, ָמ ְצא ו ב ִ ש ְ טָ ר ָכת וב ְו ָחת ום על
ידי עדים 'מֵּ ת אִ יש ְפלֹּוִני', אוֹּ 'נֶהֱרַּ ג אִ יש ְפלֹּוִני', רַּ ב ִ י
יִ רְ מְ יָ ה אוֹּ מֵּ ר, ַּמ ִ שי ִאין אֶ ת ִא ְש תֹּו על פי שטר זה. רַּ ב ִ י
ב ון ב ַּ ר כ ַּ הֲנָ א אָ מַּ ר, אֵּ ין ַּמ ִ שי ִאין אֶ ת אִ ש ְ תֹּו מַּ תְ נִ יתָ א
ְמ ַּסְ ייָעא לְ דֵּ ין ו ְלֵּדין – ויש ברייתא המסייעת לרבי
ירמיה, ויש ברייתא המסייעת לרבי בון, ומבאר
הירושלמי, ְמ ַּסְ ייָעא לְ רַּ ב ִ י יִ רְ מְ יָ ה – הברייתא המסייעת
לרבי ירמיה, שמשיאין את אשתו על סמך שטר זה,
ִפ ֵּעִדים', ד – שכך שנינו בה, נאמר בפסוק ' ַּעל י ְ ַּתְנָיא
למעט, וְ לֹּא ַּעל ִפי כ ְ תָ בָ ם – שלא יכתבו העדים עדותם
בכתב וישלחו לבית דין, וְ לֹּא ַּעל ִפי ֻתְר ְ ג ָמן – אם אין
הדיינים מבינים את שפת העדים, אינם יכולים לקבל
את עדותם מפי מתורגמן, וְ לֹּא ַּעל ִפי ֵּעד אֶ חָ ד, מסיימת
הגמרא את ראייתה, ְוַּע ְכ ָשו, הֲלֹּא ַּמ ִ שי ִאין ַּעל ִפי ֵּעד
אֶ חָ ד ְוַּעל ִפי ֵּעד ִמ ִפי ֵּעד, כפי ששנינו לעיל שמקבלים
עדויות אלו להתיר אשה להנשא, ְוִד ְכָוֵּת ה – וכיוצא
בזה ַּעל ִפי כ ְ תָ בָ ם ְוַּעל ִפי ֻתְר ְ ג ָמן, גם כן ַּמ ִ שי ִאין, שהרי
הברייתא דימתה אותם זה לזה, והיינו כדברי רבי
ירמיה.
מַּ תְ נִ יתָ א ְמ ַּסְ ייָעא – והברייתא המסייעת לְ רַּ ב ִ י ב ון,
ָה ֵּעִד ד – שכך שנינו בה, יָ פֶ ה – עדיף וגדול כ ֹּחַּ ים ְ ַּתְנָיא
מִ כ ֹּחַּ ַּה ְש ָטר, ֶש ָה ֵּעִדים ֶש ָא ְמר ו 'מֵּ ת ְפלֹּוִני' או 'נֶהֱרַּ ג
ְפלֹּוִני', ַּמ ִ שי ִאין אֶ ת ִא ְש תֹּו, אבל אם ָמ ְצא ו ָכת וב
ב ִ ש ְ טָ ר 'מֵּ ת ְפלֹּוִני', אֵּ ין ַּמ ִ שי ִאין אֶ ת ִא ְש תֹּו. וְ יָ פֶ ה כ ֹּחַּ
ַּה ְש ָטר מִ כ ֹּחַּ ָה ֵּעִדים, ש ֶ הַּ מ ַּ לְ וֶ ה אֶ ת חֲבֵּ ירוֹּ ב ִ ש ְ טָ ר ג וֹּ בֶ ה
מִ נ ְ כָ סִ ים ְמ ֻש ְע ָבִדים – יכול המלוה לגבות את חובו
מנכסים הנמצאים ביד לקוחות, שקנו את הקרקע
לאחר ההלואה, כיון שעל ידי השטר יש קול ופרסום
להלואה, והיו הלקוחות צריכים להזהר ולא לקנות
קרקעות אלו, ְוַּעל יְ דֵּ י ֵּעִדים – המלוה את חבירו
בעדים, ללא שטר, ג וֹּ בֶ ה מִ נ ְ כָ סִ ים ב ְ נֵּי חוֹּ רִ ין, כיון שאין
פרסום לדבר, ולא היו הלקוחות יכולים להזהר
מלקנות קרקעות אלו. ועל כל פנים מבואר בברייתא
כדברי רבי בון, שאין משיאים אשה על פי כתב של
עדים ]ובמסכת גיטין פסק הרי"ף כדעת רבי ירמיה,
שמתירים אשה להנשא על סמך עדות שבכתב[.
תפריט
תפריט
רביעי
י"ט תשרי התשפ"ז
