משנתנו ממשיכה לברר את דיני נאמנותו של עד אחד
בעדות אשה: אָ מַ ר רַ ב ִּ י ֲעִּקי ָבא, ְּכ ֶׁשָ יַרְּד ִּתי לַ עיר
ְּל ַה ָשָנה, מְּ צָ אָ נִּ י נְּ חֶׁ מְּ יָ ה אִּ יש ב ֵּ ית ִּע ְּנ ַהְּר שבבבל ב ור ד ְּ ָעא
ָש ַמ ְּע ִּת ש ֶׁ אֵּ ין ַמ ִּ שי ִּאין אֶׁ ת ָה ִּא ָשה ב ְּ אֶׁ רֶׁ ץ ד ואָ מַ ר לִּ י, י ְּ ִּלי,
יִּ ש ְּ רָ אֵּ ל ַעל ִּפי ֵּעד אֶׁ חָ ד, אֶׁ ל ָא ְּיה וָדה ב ֶׁ ן ב ָ בָ א ב ִּ לְּ בַ ד. ַנ ְּמ ִּתי
]-אמרתי[ לוֹ , כ ֵּ ן ַהְּ ד ָבִּרים, שכל חכמי ארץ ישראל
סוברים שאין מתירים אשה על פי עדותו של עד
אחד. אָ מַ ר לִּ י נחמיה, אֱ מֹר לָ הֶׁ ם ִּמ ְּש ִּמי, ַא ֶׁתם יֹוְּד ִּעים
ש ֶׁ הַ מ ְּ דִּ ינָ ה ַהז ֹו מְּ ש ֻׁב ֶׁ ש ֶׁ ת ב ִּ גְּ יָ יסוֹ ת – אי אפשר להלך בה
בקלות מחמת חיילי הצבא הנמצאים בה, ולכן איני
יכול לבוא לארץ ישראל ולהעיד על כך, ולכן שולח
ְּ אני את הדברים איתך, ש
ָכך מְּ קֻׁ ב ָ ל אֲ נִּ י מֵּ רַ ב ָ ן ג ַ מְּ לִּ יאֵּ ל
ַהָז ֵּקן, ֶׁש ַמ ִּ שי ִּאין אֶׁ ת ָה ִּא ָשה ַעל ִּפי ֵּעד אֶׁ חָ ד. וכְּ ש ֶׁ ב ָ אתִּ י
וְּ הִּ רְּ צֵּ יתִּ י ַהְּ ד ָבִּרים לִּ פְּ נֵּי רַ ב ָ ן ג ַ מְּ לִּ יאֵּ ל, ש ָ מַ ח לִּ דְּ בָ רַ י,
ואָ מַ ר, ָמ ִּצינ ו חָ בֵּ ר ִּליה וָדה ב ֶׁ ן ב ָ בָ א.
ַה ד נִּ זְּ כ ַ ר ִּמ תֹוך ְּ ָבִּרים ְּ
רַ ב ָ ן ג ַ מְּ לִּ יאֵּ ל בעצמו, שהיה מעשה ֶׁש ֶׁנ ֶׁהְּרג ו ֲהר וִּגים
ב ְּ מקום ששמו תֵּ ל אַ רְּ זָא, ְּו ִּה ִּ שיא רַ ב ָ ן ג ַ מְּ לִּ יאֵּ ל ַהָז ֵּקן אֶׁ ת
נְּ ש וֹ תֵּ יהֶׁ ן ַעל ִּפי ֵּעד אֶׁ חָ ד, ומחמת עדות זו ֻׁה ְּחְּזק ו לִּ הְּ יוֹ ת
ַמ ִּ שי ִּאין ֵּעד ִּמ ִּפי ֵּעד, ִּמ ִּפי ִּא ָשה, ִּמ ִּפי ֶׁע ֶׁבד ו ִּמ ִּפי ש ִּ פְּ חָ ה.
רַ ב ִּ י ֱא ִּליֶׁעֶׁזר וְּ רַ ב ִּ י ְּיהֹו ֻׁש ַע אוֹ מְּ רִּ ים, אֵּ ין ַמ ִּ שי ִּאין אֶׁ ת
ָה ִּא ָשה ַעל ִּפי ֵּעד אֶׁ חָ ד. אָ מַ ר רַ ב ִּ י ֲעִּקי ָבא כתוספת
לדבריהם, וְּ לֹא ַעל ִּפי ִּא ָשה, וְּ לֹא ַעל ִּפי קְּ רוֹ בִּ ים. ָא ְּמר ו לוֹ
לרבי עקיבא, והרי היה ַמֲע ֶׁשה ב ִּ בְּ נֵּי לֵּוִּ י, ֶׁש ָה ְּלכ ו ְּלצֹוַער
ַה ְּת ָמִּר וְּ חָ לָ ה אֶׁ חָ ד מֵּ הֶׁ ם, ְּו ִּה ִּ ניח וה ו ְּבֻׁפ ְּנָ דק, ִּעיר ים,
ב ַ חֲזָרָ תָ ן דרך אותו פונדק ָא ְּמר ו ַל ֻׁפ ְּנָ דִּקית שהיתה שם,
ַאֵּ יה – היכן הוא ֲח ֵּביֵּרנ ו שנשאר כאן חולה. נָ מָ ה ]-
אמרה[ לָ הֶׁ ם, מֵּ ת, וְּק ַבְּר ִּתיו. וְּ על פי עדות זו ִּה ִּ שיא ו אֶׁ ת
ְּכ ֻׁפ ְּנ – ד ִּא ְּש תֹו, וסיימו את ראייתם, וְּ לֹא ְּת ֵּהא כ ֹהֶׁ נֶׁת ָ ִּקית
וכי לא תהא כהנת או בת ישראל מיוחסת נאמנת
בעדות זו כמו שהיתה נאמנת אותה פונדקית ]ובגמרא
יבואר במה היתה גרועה אותה פונדקית[. אָ מַ ר לָהֶׁ ם
רבי עקיבא, ִּל ְּכ ֶׁש ְּת ֵּהא ֻׁפ ְּנָ דִּקית ]נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת, כלומר, אם
אכן יתברר שסמכו חכמים על דברי הפונדקית עצמה,
היתה מכך ראיה שכל אשה נאמנת לעדות זו, אך
באמת לא היה כן, והטעם ששם התירו חכמים את
אשתו היה כיון שהיו ראיות לדבריה, שהרי אותה
ֻׁפ ְּנָ דִּקית הוֹ צִּ יאָ ה לָהֶׁ ם מַ קְּ לוֹ וְּ תַ רְּ מִּ ילוֹ וְּ סֵּ פֶׁ ר תֹוָרה ש ֶׁ הָ יָה
ב ְּ יָ דוֹ [.
גמרא
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו,
וְּ הִּ לְּ כְּ תָ א – וכך היא ההלכה, ש ַמ ִּ שי ִּאין אֶׁ ת ָה ִּא ָשה ֵּעד
ִּמ ִּפי ֵּעד, ] ִּמ ִּפי ִּא ָשה[, ִּמ ִּפי ֶׁע ֶׁבד, ִּמ ִּפי ש ִּ פְּ חָ ה, ִּמ ִּפי
קְּ רוֹ בִּ ים.
שנינו במשנה, ' ָא ְּמר ו לוֹ ַמֲע ֶׁשה ב ִּ בְּ נֵּי לֵּוִּ י כ ו' לא תהא
כהנת כפונדקית'. מבררת הגמרא, מַ אי ְּ גִּריע וָתא
ד – במה היתה גרועה אותה פונדקית, שמחמת ְּ ֻׁפ ְּנָ דִּקית
כן אמרו לו שאם האמינו לה בודאי יש להאמין לבת
ישראל או כהנת מיוחסת. מבארת הגמרא, אָ מַ ר רַ ב
כ ַ הֲנָ א, ֻׁפ ְּנָ דִּקית גוֹ יָ ה הָ יְּ תָ ה, ו ְּמ ִּסי ָחה לְּ פִּ י ֻׁת ָמה הָ יְּ תָ ה,
ואמרה להם זֶׁה מַ קְּ לוֹ , וְּ זֶׁה ַתְּר ִּמילֹו, וְּ זֶׁה קֶׁ בֶׁ ר ֶׁשְּ ק ַבְּר ִּתיו.
תמהה הגמרא, וְּ הָ א ' ַאֵּ יה ֲח ֵּביֵּרנ ו' קָ אָ מְּ רֵּ י ַל ה – והרי
שאלו אותם תלמידים את הפונדקית היכן הוא
חבירם, ואם כן לא היתה מסיחה לפי תומה. מתרצת
הגמרא, כ ֵּ יוָ ן ַ ד ֲחִּזי ִּתיְּנה ו – כיון שראתה אותם, לפני
ששאלו אותה דבר, ב ָ כְּ תָ ה, וכשראו כן התלמידים
ָא ְּמר ו ָל ה ַאֵּ יה ֲח ֵּביֵּרנ ו, ואז נָ מָ ה לָ הֶׁ ן מֵּ ת וְּק ַבְּר ִּתיו, ואופן
עדות זו נחשב גם הוא כמסיח לפי תומו. ולומד מכך
הרי"ף: ַש ְּמ ִּעיָנן מֵּ הָ א – יש ללמוד מדין זה, ְּ ד ֵּהי ָכא –
שבאופן ְּ ד ַמ ְּת ִּחיל הַ ג וֹ י ו ֵּמ ִּסי ַח לְּ פִּ י ֻׁת מֹו את התחלת
המעשה, וְּ אַ ף ַעל ג ַ ב ְּ ד ַהְּדִּריָנן ו ְּמַג ִּליָנן לְּ מִּ יל ְּ תָ א ִּמי ֵּני ה
ַש ִּפיר – אף שאנו חוזרים ושואלים אותו שאלות
נוספות כדי לברר את הדבר היטב, לֹא נָ פִּ יק ֵּלי ה – אינו
יוצא בכך ִּמ תֹוַרת 'מֵּ סִּ יחַ לְּ פִּ י ֻׁת מֹו', אֶׁ ל ָא נֶׁאֱ מָ ן בדבריו,
ו ַמ ִּ שי ִּאין ַעל ִּפיו.
מוסיף הרי"ף דין נוסף, וְּ לֹא ָבֵּעיַנן – אין צריכים ְּבֵּעד ות
ד וַ חֲקִּ ירָ ה, כלומר, אין צורך לשאול את ִּא ָשה ְּ ִּרי ָשה
העדים את שבע החקירות ]שהם: באיזה שבוע של
שנות שמיטה, באיזו שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש,
באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום[, ואין צורך
ב'דרישות', והיינו ששואלים את העדים בפרטים
שאינם שייכים לעיקר המעשה, כדי לברר אם
עדויותיהם אמת, אלא מקבלים את העדות כמו
שהיא, ומתירים את האשה להנשא.
סְּ לִּ יק ִּפיְּרָקא
ו ְּס ִּליק מַ ס ֶׁ כֶׁ ת יְּ בָ מוֹ ת
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
