לאחר שהתבאר שיש פסולי עדות הנאמנים לגבי
עדות אשה, מברר הרי"ף האם גם הפסול מחמת
עבירה נאמן בעדות זו: ְּתַנן הָ תָ ם – שנינו לעיל )כה.(
ב ְּ פֶ רֶ ק 'כ ֵּ יצַ ד אֵּ ש ֶ ת אָ חִ יו ש ֶ ל ֹּא הָ יָ ה ב ָ עוֹּ לָמוֹּ ', שליח
הַ מ ֵּ בִ יא ג ֵּט מִ מ ְּ דִ ינַ ת ַהָ ים, וְּ אָ מַ ר בפני בית דין בשעת
הבאתו 'ב ְּ פָ נַ י ִנ ְּכ ַתב ו ְּב ָפַני ֶנ ְּח ַתם', כפי שהצריכו
חכמים את המביא גט ממדינת הים ]כדי לוודא
שנכתב לשמה, כדין, או כדי לוודא שחתימות העדים
אמיתיות[, הרי זה לֹּא ִי ָשא אֶ ת ִא ְּש תֹּו, שהותרה על ידי
הגט שהביא, כיון שיש לחשוש שהעיד בשקר על
כשרותו של הגט, רק מחמת שרצה לישא את אותה
אשה. וכן אדם המעיד על איש פלוני שמֵּ ת, או שאמר
ֲהַר ְּג ִתיו, או ֲהַר ְּגנ וה ו, ועל ידי עדותו מותרת אשת
אותו אדם להנשא, הרי אותו עד לֹּא ִי ָשא אֶ ת ִא ְּש תֹּו
של אותו אדם, מחשש שהעיד שקר כדי לישא אשה
זו. רַ ב ִ י ְּיה וָדה אוֹּ מֵּ ר, אם אמר 'ֲהַר ְּג ִתיו', לֹּא ִת ָנ ֵּשא
ִא ְּש תֹּו על פי עדותו כלל, כיון שלפי דברי עצמו הוא
רשע, הפסול לעדות, ואינו נאמן להתיר אשת איש
בעדותו. אך אם אמר 'ֲהַר ְּגנ וה ו', אין כוונתו שהוא
עצמו השתתף בהריגתו, אלא שהיה באותו מקום
וראה את האנשים שהרגוהו, ולכן מתקבלת עדותו,
ו ִת ָנ ֵּשא ִא ְּש תֹּו לאחר, אך לא לאותו עד עצמו. ודייקה
שם הגמרא מהאמור במשנתו בדעת תנא קמא, שאם
אמר 'מֵּ ת, ֲהַר ְּג ִתיו, לֹּא ִי ָשא אֶ ת ִא ְּש תֹּו', ה וא ִניה ו – רק
העד עצמו לֹּא ִי ָשא אֶ ת ִא ְּש תֹּו, אֲ בָ ל לְּ אדם אַ חֵּ ר, ִת ָנ ֵּשא
אשה זו על פי עדותו, וְּ לֹּא אַ מְּ רִ ינָ ן – ואין אומרים
שרָ ש ָ ע ה וא, שהרי הוא מעיד על עצמו שהרג את אותו
אדם, והרוצח קרוי רשע, שנאמר )במדבר לה לא( 'וְ ֹלא
תִ קְ חּו כֹפֶר לְנֶפֶ ׁש רֹצֵ חַ אֲ ׁשֶ ר הּוא רָ ׁשָ ע לָמּות כִי מוֹת
יּומָ ת' ְּו ַה תֹּוָרה אָ מְּ רָ ה )שמות כג א( 'ַאל תָ ׁשֶ ת יָדְ ָך עִ ם
רָ ׁשָ ע לִהְ יֹת עֵד חָ מָ ס', והיינו שאסרה התורה אפילו
להעיד יחד עם עד רשע, ואף שהעדות עצמה אמת,
ויש ללמוד מכך בכל שכן ש]אַ ל ָת ֶשת רָ ש ָ ע[ ֵּעד – אין
לקבל רשע לעדות, והטעם שאין פוסלים אותו
לעדות, ְּ דַקְּיי ָמא ָלן – כיון שמקובל בידינו שהלכה
כ ְּ רָ בָ א, ְּ ד ָא ַמר, אָ דָ ם קָ רוֹּ ב אֵּ צֶ ל ַע ְּצמֹּו, וְּ אֵּ ין אָ דָ ם מֵּ ש ִ ים
ַע ְּצמֹּו רָ ש ָ ע על פי עדות עצמו, כי כשם שאינו נאמן
להעיד על קרובו שעשה עבירה, כך אינו נאמן להעיד
על עצמו, ולכן אין אנו מאמינים לאותו חלק בעדותו
שהוא אומר שהוא עצמו הרג את אותו האדם, אך
מאמינים אנו לעדותו בחלק שבה הוא מעיד שאותו
אדם מת.
ומדייק הרי"ף מסוגיא זו: ְּו ַש ְּמ ִעיָנן מֵּ הָ א – ויש לנו
ללמוד מדין זה, דְּ לדעת רבי יהודה רָ ש ָ ע ָפס ול ְּל ֵּעד ות
ִא ָשה, ואף על פי שהאמינו חכמים בעדות אשה אפילו
לעד אחד, ואפילו לאשה, הפסולה בכל העדויות, מכל
מקום לא האמינו לרשע בעדות זו.
מביא הרי"ף סוגיא אחרת בענין זה: וְּ גַ רְּ סִ ינָ ן ב ְּ רֹּאש
ַה ָשָנה ב ְּ פִ ירְּ קָ א קַ מ ָ א – שנינו בפרק ראשון של מסכת
ראש השנה )כב.(, לגבי האמור במשנה שם 'אלו הן
הפסולין, המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי
יונים וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל, כל עדות
שאין האשה כשירה לה, אף הן אינן כשרים לה',
ואמרה שם הגמרא שיש לדייק ממשנה זו, שעדות
שהאשה כשרה לה, גם הם כשרים לה, אָ מַ ר רַ ב
ְּמַנ ֶשה, זֹּאת אוֹּ מֶ רֶ ת – יש ללמוד מדין זה, שג ַ זְּ לָן
ְּל ִא ָשה, שהרי ד – הפסול מדרבנן, כ ָ ש ֵּ ר ֵּעד ות ְּ ִד ְּבֵּרי ֶהם
המשחק בקוביא ודומיו שנמנו בתחילת המשנה הם
גזלנים מדרבנן, ואמרה המשנה שכל עדות שהאשה
כשרה לה, והיינו עדות על מיתת אדם להתיר את
אשתו, אף הם כשרים לה.
ו ְּב ֶפֶרק 'כ ֵּ יצַ ד אֵּ ש ֶ ת אָ חִ יו' המוזכר לעיל, נַ מ ִ י אַ קְּ ש ִ ינַ ן
ִמיָנ ה – גם כן הקשתה הגמרא מהסוגיא בראש השנה,
וְּ הָ אֲ מַ ר רַ ב ְּמַנ ֶשה, ג ַ זְּ לָ ן ְּ דִד ְּבֵּרי ֶהם כ ָ ש ֵּ ר ְּל ֵּעד ות ִא ָשה,
ג ַ זְּ לָ ן ְּ דִד ְּבֵּרי תֹּוָרה ָפס ול ְּל ֵּעד ות ִא ָשה. ומכך שהקשתה
הגמרא ממימרא זו, מוכח שכן היא ההלכה, ְּו ַש ְּמ ִעיָנן
ִמ תֹּוָרה ד ִ ְּב ד ֵּרי ִמיָנ ה – ויש ללמוד ממימרא זו, ְּ ָפס ול
ה וא ְּ ד ָפס ול ְּל ֵּעד ות ִא ָשה, אֲ בָ ל ָפס ול מִ דְּ רַ ב ָ נָ ן, כ ְּ גוֹּ ן
מְּ ש ַ חֵּ ק ְּבק ו ִבָ יא וַ חֲבֵּ ירָ יו, כ ְּ ש ֵּ רִ ין ְּל ֵּעד ות ִא ָשה, וכדברי
רב מנשה.
מוסיף הרי"ף: ו ִמ ְּס ַת ְּבָרא לָ ן – ומסתבר לומר, ְּ ד ָפס ול
ִמ תֹּוָרה אם הוא מֵּ סִ יחַ לְּ פִ י ֻּת מֹּו, ַמ ִ שי ִאין ִא ָשה ַעל ד ִ ְּבֵּרי
ִפיו, ְּ ד ָלא גָ רַ ע מִ ג וֹּ י, שאף הוא אינו נאמן לעדות רגילה,
ואם הוא מסיח לפי תומו, נאמן הוא, ומשיאים אשה
על פיו.
מביא הרי"ף משנה נוספת בענין התרת אשה להנשא:
ְּתָנן – שנינו ב ְּ מסכת גִ ט ִ ין, ב ְּ פֶ רֶ ק כ ָ ל הַ ג ֵּט, ש ְּ לֹּש ָ ה ְּ ד ָבִרים
אָ מַ ר רַ ב ִ י ֶא ְּל ָעָזר ב ֶ ן ַפְּר ָטא לִ פְּ נֵּי חֲכָ מִ ים, ְּוִקְּ ימ ו להלכה
אֶ ת ְּ ד ָבָריו, ַעל ִעיר ש ֶ הִ ק ִ יפָ ה כ ַ רְּ קוֹּ ם – הקיפוה גויים
ועשו עליה מצור, אך עדיין לא כבשוה, ְּוַעל סְּ פִ ינָ ה
הַ מ ִ ט ָ רֶ פֶ ת ַבָ ים, ועדיין לא טבעה, ְּוַעל ַה יֹּו ֵּצא לִ ידוֹּ ן בדיני
נפשות, ש ֶ הֵּ ן ב ְּ חֶ זְּ קַ ת ַקָ יי ִמין בתורת ודאי, ואין משיאים
את אשתו של האדם שהיה באותה עיר, או באותה
ספינה, או שיצא לידון. אֲ בָ ל ִעיר ֶש ְּכ ָב ָש ה כ ַ רְּ קוֹּ ם –
כבשוה הגויים, ו ְּס ִפיָנה ש ֶ אָ בְּ דָ ה – טבעה ַבָ ים, ְּו ַה יֹּו ֵּצא
לֵּיהָ רֵּ ג לאחר שנגמר דינו למיתה, נוֹּ תְּ נִ ין ָע ָליו גם
ח ו ְּמֵּרי ַחִ יים, לחשוש שמא הוא חי, ואשתו אסורה
להינשא, וְּ גם ח ו ְּמִרי מֵּ תִ ים, לחשוש שמא מת, ואם
היה כהן ולא הניח ילדים, אין אשתו רשאית לאכול
בתרומה, מחשש שמת, וחזרה לבית אביה להאסר
בתרומה.
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
