משנה ה: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הִיא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם:
נאמר בתורה לגבי נגע צרעת (ויקרא יג מד) 'אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא, טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן', ומלשון סיום הפסוק למדו חכמים שגם אדם שיש בו נגע המטמא, אינו טמא עד שיגיד זאת הכהן בפיו. משנתנו דנה האם מראים נגעים לכהן בחול המועד כדי שיפסוק האם האדם טהור או טמא.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בחול המועד, בִּתְחִלָּה – בפעם הראשונה, לְהָקֵל, שאם רואה הכהן שהוא טהור יאמר לו זאת, ובכך גורם לו שמחה, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר, שאם רואה הכהן שהנגע טמא, לא יאמר כלום, ורק אחרי המועד יטמאנו, כדי שלא להצריכו לצאת במועד מחוץ למחנה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין רואים נגעים כלל בחול המועד, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר, כיון שהם סוברים שאין הכהן רשאי לשתוק אחרי ראיית הנגע, ואם יראה שהוא טמא יהיה חייב לומר לו זאת, ולכן אמרו שאין הכהן רואה את הנגעים כלל במועד.
מביאה המשנה מחלוקת נוספת בענין חול המועד: וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם בחול המועד את עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, שבתחילה היו קוברים את המתים קבורה זמנים בבורות, ולאחר שנתעכל הבשר היו מעבירים את העצמות לקבר מכובד יותר, מִפְּנֵי שֶׁשִׂמְחָה הִיא לוֹ, כיון שאחר שנתעכל הבשר הסתיים דינו של המת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הוּא לוֹ, כי אף על פי שאין אבילות חלה עליו באותה שעה, שאין אבילות במועד, ואף על פי שלאחר זמן יש לו שמחה מכך שנפטרו מן הדין, מכל מקום באותה שעה נגרם לו צער מראיית עצמות אביו ואמו, ולכן אסור לעשות כן בחול המועד.
לֹא יְעוֹרֵר האָדָם בני אדם אחרים שיבכו עימו עַל מֵתוֹ, וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ – לא יספיד את מתו, ושני דברים אלו אסורים קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלוֹשִׁים יוֹם, יש אומרים שזהו מחשש שיקח את המעות שהכין לצורך הרגל וישלם לספדן, ובכך ימנע משמחת הרגל. ויש אומרים שהטעם הוא כיון ששלשים יום לאחר ההספד עדיין זוכר האדם את המת, ויתעצב ברגל.
משנה ו: אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים:
אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת למתים בַּמּוֹעֵד להשתמש בהם לאחר חול המועד, אֲבָל מְחַנְּכִים – מתקנים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד, כיון שכבר נעשו מערב יום טוב, ועתה יש צורך רק להאריך או להרחיב אותם מעט, שזהו רק גמר המלאכה, והרי זה כשאר צורכי הרבים שמותר לעשותן בחול המועד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת – תוספת חפירה לקבר לצורך המת בַּמּוֹעֵד. וְאָרוֹן הנעשה לצורך קבורת מת, מותר לעשות זאת בחול המועד רק בשעה שהוא עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר, כדי שלא יחשדוהו שעושה מלאכה סתם בחול המועד [שהרי שלרוב המתים אין דרך לעשות ארון]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר לנסר עצים כדי לבנות ארון, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּו כבר נְסָרִים מוכנים מערב החג.
