מסכת מועד קטן, פרק א, משניות ז-ח

משנה ז: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:
משנתנו עוסקת בענין נישואין בחול המועד, ובענין תכשיטי נשים: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת או גרושות של אחרים, וְלֹא מְיַיבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ כשנושא אשה חדשה, אף שכבר היתה נשואה לאדם אחר, וטעם האיסור בכל אלו הוא כיון שאין מערבים שמחה בשמחה, מאחר ואם עושה כן אינו יכול לשמוח בכל דבר בפני עצמו כראוי. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ, שכיון שכבר היתה נשואה לו, אין בכך שמחה מיוחדת.
וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד – מותר לאשה להעביר מיני סממנים שונים על פניה בחול המועד, לשם נוי, ואף אם עושה דבר שנמשך זמן ארוך, ולא תהנה ממנו אלא לאחר המועד, כגון הנחת סיד להסרת השיער המיותר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁבימים אלו של חול המועד, שמתחילה לעשות כן, נִּיוּוּל הוּא לָהּ, ורק לאחר המועד יהיה לה נוי בכך, ואין עושים דבר של צער וניוול בחול המועד, כשההנאה מכך לא תהיה אפילו יום אחד במועד עצמו, אלא רק לאחר המועד.
משנה ח: הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאֻמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מְמַתְּחִין:
משנתנו מביאה את כללי הדין בענין תפירה בחול המועד: הַהֶדְיוֹט – אדם שאינו אומן בתפירת בגדים, תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, כיון שגם כשיתפור כדרכו לא תהיה התפירה מעולה. וְהָאוּמָּן, מַכְלִיב – תופר בשינוי, שעושה את התפרים כשיני הכלב, שאינם מכוונים זה כנגד זה, כך התפרים שעושה לא יהיו מכוונים זה כנגד זה, אלא תפר אחד עולה ואחד יורד. וּמְסָרְגִין – אורגים אֶת הַמִּטּוֹת בחבלים, שתי וערב, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, אין לסרוג את המיטות בחול המועד, אבל אם היו החבלים כבר סרוגים שתי וערב, ונעשו רפויים, אַף מְמַתְּחִין – מותר למותחם.