פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שביעי

א. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בין כהנת בין ישראלית
וכן שאר חייבי לאוין והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג
לא יאכלו אף על פי שהוא חייב במזונותם, ועבדי צאן ברזל יאכלו מפני
שהם של בעל, נשא שנייה היא אוכלת ועבדי מלוג שלה לא יאכלו.
)תרומות, פ"ז ה"כ(
ב. הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל ושמו
אותן עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים וגירשה נוטלת אחד באלף
שלה והשני אם רצת שתתן דמיו ותטול משום שבח בית אביה שומעין
לה. )אישות פכ"ב הכ"ו(
ג. עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים אם חסרן הבעל אבל לא האשה,
ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים לא אם הפיל הבעל שהרי אין לו
בהם אלא פירות ולא אם הפילה אותן האשה מפני שאינן מיוחדין לה.
)עבדים, פ"ה הט"ז(
ד. האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין
לאחרים לא עשת כלום, וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי
צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום. )אישות, פכ"ב הט"ו(
ה. הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתתן על הבעל, אם היו
הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן, נוטלת כליה כמה שהן, ואם לא
היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו שהוא חייב לשלם
כדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין, ומנהג פשוט הוא זה, וכל
הנושא על מנהג זה קיבל עליו אחריות הנדוניא, וכשם שאינו משלם
הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. יש לבעל לכוף
מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת
שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול
להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. )אישות, פכ"ב הל"ה(
ו. המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו
גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך
לא נאסרו בהנאה, אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה
הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת. כל הכלים שזורקין על המת על
המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה, שלא יתחלפו בתכריכין. היו אביו
ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן, ואם הגיעו
למטה הנקברת עמו אין מצילין אותן. )אבל, פי"ד הלכות כא-כג(
ז. בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי נכסי צאן
ברזל הרי אלו יאכלו, וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים
יאכלו שנאמר כי יקנה נפש קנין כספו אפילו קנין הקנין, וקנין האוכל
מאכיל )אחרים( וקנין שאינו אוכל אינו מאכיל. )תרומות, פ"ז הי"ח(
ח. בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן
ברזל הרי אלו לא יאכלו. )תרומות, פ"ז הי"ט(
ט. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה
בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל,
לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו
הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול. )תרומות, פ"ח ה"ד(
י. כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל
אותה ואף על פי שהוא זרע פסול, כיצד בת ישראל שנשאת לכהן או
כהנת לישראל וילדה ממנו בת ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה או
שנשאת לממזר ומתה הבת והרי הממזר קיים, היתה אם אמו בת ישראל
לכהן תאכל בתרומה, בת כהן לישראל לא תאכל. )תרומות, פ"ו הי"ג(
יא. העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא
מאכילין. )תרומות, פ"ח ה"א(
יב. בן תשע שנים ויום אחד כיצד, מי שנבעלה לאסור לה והוא בן תשע
שנים ויום אחד הואיל וביאתו ביאה נפסלה מן הכהונה ואסורה מלאכול
בתרומה מפני שנעשית זונה או חללה כמו שביארנו, אפילו היה שחוף,
ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אף על פי שביאתו ביאה
אינה אוכלת בשביל הקטן לפי שאינו קונה עד שיגדיל, ספק שהוא בן ט'
שנים ויום אחד ספק שאינו, נשאת לבן י"ג שנה ויום אחד ספק שהביא
שתי שערות ספק שלא הביא הרי זו אסורה לאכול. )תרומות, פ"ח הי"א(
יג. וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש
שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן, מכאן אמרו
עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני
או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה
ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן יבמה שבא
עליה זר עשאה זונה, והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה. )איסורי ביאה,
פי"ח ה"ג(
יד. ואלו לא פוסלין ולא מאכילין: האונס, והמפתה, והשוטה שנשא אשה,
אא"כ היתה אסורה להן שהן פוסלין אותה בביאתם מפני שנעשית זונה
וחללה כמו שביארנו. )תרומות, פ"ח הי"ג(
טו. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה
ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה,
שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם
מחוי הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו,
והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה,
לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל,
ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. )יבום, פ"ו ה"ח(
טז. ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור
בבת ישראל ואסור בממזרת, ואם נבדקה אמו ואמרה מארוסי נתעברתי
נאמנת והולד כשר, ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה
הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן, והאשה
אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואינה זונה, ואם
נשאת לכהן לא תצא וולדה ממנו כשר. )איסורי ביאה, פט"ו הי"ז(
יז. פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה אם
אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ואף ע"פ
שרוב העיר שזנתה בה פסולים. )איסורי ביאה, פט"ו הי"א(
יח. פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו, ואמרו לה מי הוא זה שבא
עליך ואמרה אדם כשר הרי זו נאמנת, ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת
ואמרו לה ממי נתעברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה מותרת
לכהן. במה דברים אמורים בשיהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או
בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב
העיר שפרשו אלו העוברין ממנה כשרים, שהחכמים עשו מעלה ביוחסין
והצריכו שני רובות, אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון עכו"ם
או ממזרים וכיוצא בהם אף על פי שרוב המקום שבאו ממנה כשרים או
שהיו רוב אנשי המקום פסולין אף על פי שרוב העוברין שם כשרים
חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה ולא תינשא לכהן לכתחלה
ואם נשאת )לא( תצא. ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר אפילו לא
היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן הרי זו לא
תנשא לכתחלה לכהן שכל הקבוע כמחצה על מחצה הוא, ואם נשאת לא
תצא הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי. )איסורי ביאה, פט"ו הלכות יג-
טו(
יט. העבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל, כיצד כהנת שנשאת
לישראל, או ישראלית שנשאת לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על
השפחה וילדה ממנו עבד ומת הבן והרי העבד קיים, היתה אם אביו של
עבד זה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, היתה בת כהן לישראל תאכל
שאין זה זרע שהעבדים אין להם ייחוס. )תרומות, פ"ו הט"ז(