משנה ג: מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְשׁוֹלֶה פִשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹאבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַמּוֹעֵד. וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד, יֹאבֵדוּ:
מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו לתוך הבית, מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, כיון שזהו דבר האבד. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה – מוציא האדם את הפשתן מהמים ששורים אותו בהם, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד – שלא יתקלקל הפשתן מחמת השריה המרובה, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד. וְכוּלָּן – כל אותם מלאכות שהותרו משום דבר האבד, אִם כִּיוְּנוּ בעליהם את מְלַאכְתָּם בכוונה לעשותה בַּמּוֹעֵד, יֹאבְדוּ המלאכות, וקנס הוא שקנסוהו חכמים על שכיון מלאכתו לעשותה בחול המועד.
משנה ד: אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה, אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ. אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת:
אֵין לוֹקְחִין [-אין קונים] בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה, אֶלָּא אם כן קנייה זו היא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שצריך הקונה את אותם דברים בחול המועד עצמו. אוֹ אף אם אין הקונה זקוק להם כעת, אם עושה כן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לֹו מַה יֹּאכַל, אם לא יקנו ממנו דברים אלו בחול המועד.
אֵין מְפַנִיּן כלים או תבואה מִבַּיִת אחד לְבַיִת אחר, רחוק ממנו, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא מבית אחד לְבית אחר שבחֲצֵירוֹ – כששני הבתים באותה חצר, כיון שדבר זה נעשה בצינעא. אֵין מְבִיאִין כֵּלִים שאין בהם צורך לחול המועד עצמו מִבֵּית הָאוּמָּן, ואפילו אם נמסרו לאומן ותיקנם האומן קודם המועד, כיון שהרואה זאת יסבור שמסרו לאומן במועד, ותיקנם האומן במועד. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם, שמא יבואו גנבים לבית האומן ויגנבו את כליו, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, בבית הסמוך לבית האומן. ואם גם שם אין הכלים שמורים מן הגנבים, יוליכם לביתו בצינעא.
