פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק שלשה עשר

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן, וקטנה שלא מיאנה אף על פי שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הן הן מיאוניה. (גירושין, פי"א ה"ג)
ב. הממאנת באיש אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה, ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון, שכל היוצאה במיאון אף על פי שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה באחר אסורה לחזור לראשון מפני שיצאת ממנו בגט אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת, וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון. (גירושין, פי"א הט"ז)
ג. כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון. (גירושין, פי"א ה"ח)
ד. קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש אף על פי שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן, ואם היתה מבת עשר ומעלה אף על פי שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן. (אישות, פ"ד ה"ז)
ה. איזו היא קטנה שצריכה למאן, מבת שש עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון, ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם, ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון, ויתרה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון, וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. (גירושין, פי"א ה"ז)
ו. השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה, וזה הוא גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין. (גירושין, פי"א ה"ט)
ז. ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן, וקטנה שלא מיאנה אף על פי שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הן הן מיאוניה. (גירושין, פי"א ה"ג)
ח. הממאנת באיש אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה, ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון, שכל היוצאה במיאון אף על פי שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה באחר אסורה לחזור לראשון מפני שיצאת ממנו בגט אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת, וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון. (גירושין פי"א הט"ז)
ט. כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט כמו שיתבאר בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצת לישב צריכה למאן ותצא בלא גט. (אישות, פ"ד ה"ח)
י. וכן שני אחין נשואין לשתי אחיות ומת אחד מהן ואחר כך מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עולמית הואיל ונאסרה עליו בשעת נפילה, אבל המגרש את אשתו והחזירה ומת הרי זו מותרת ליבם, ואף על פי שהרי נאסרה עליו בחיי אחיו בשעה שגירשה הרי חזרה להתירה וכשמת אחיו בהתירה היתה עומדת. (יבום, פ"ז הי"ב)
יא. קטנה שהשיאה אביה וגירשה בעלה והחזירה ומת ועדיין היא קטנה הרי זו אסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורין שהרי אביה השיאה ואין חזרתה חזרה גמורה שאין קידושי קטנה קידושין גמורין כמו שבארנו. והוא הדין למגרש פקחת ונתחרשה והחזירה ומת והניחה חרשת שהיא אסורה ליבם ואינה חולצת ולא מתיבמת, וצרת קטנה זו או חרשת זו חולצת או מתיבמת, ואם החזירה כשהיא קטנה או חרשת וגדלה או נתפקחה אצלו ואחר כך מת הרי זו מותרת ליבמה. (יבום, פ"ז הלכות יג-יד)
יב. שני אחין נשואין לשתי אחיות היו שתיהן קטנות הראויות למאן או חרשות ומת אחד מהן תצא משום אחות אשה ופטורה מן החליצה ומן היבום, היו אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה, מת בעל הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה ותהיה גדולה זו מותרת ליבמה. (יבום, פ"ז הט"ו)
יג. ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין.
הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם.
קטנה שלא מיאנה והגדילה אף על פי שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני, ואם גירש הראשון יכנוס השני, אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה, ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שהיא דומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה, ואין הולד מן השני ממזר, ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר. (גירושין, פי"א הלכות ד-ו)
יד. קטנה שראויה למאן והחרשת אף על פי שקידושי שתיהן מדברי סופרים כמו שבארנו, שני מיני קידושין הן, קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדיל, וחרשת תקנו לה נישואין כדי שלא תשאר פנויה לעולם, לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חרשות ביאתה של אחת מהן פוטרת את כולן.
היתה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר.
היתה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת שאין קידושיה אלא מדבריהן, וכן גדולה וקטנה ביאת הגדולה או חליצתה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה. (יבום, פ"ה הלכות כג-כה)
טו. היו שתיהן קטנות הראויות למאן ובא היבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה.
וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה.
בא היבם תחלה על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת, ומלמדין את הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט.
היו אחת פקחת ואחת חרשת, בא היבם על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת והחרשת צריכה גט, בא היבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה.
היו גדולה וקטנה בא על הגדולה וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה לא פסל את הגדולה ומלמדין את הקטנה שתמאן, בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים הגדולה שבעילתה קונה קנין גמור. (יבום, פ"ה הלכות כו-ל)
טז. כבר בארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ודבר זה הלכה מפי הקבלה, לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו אם היה בן תשע שנים ויום אחד יקיים, אבל אינו חולץ עד שיגדיל ויבדק שהרי איש כתוב בפרשה לענין חליצה, ואם היה פחות מזה אין ביאתו ביאה, וביאת בן תשע אינה קונה קנין גמור לפיכך אין יבמתו נתרת לזר עד שיבא עליה אחר שיגדיל או עד שתחלץ כמו שיתבאר. (יבום, פ"א הט"ז)
יז. כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך היבמה לא תחלוץ עד שתעשה אשה גדולה, ויבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה. (יבום, פ"א הי"ח)
יח. יבמה שנתיבמה ואמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי ואף על פי שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט, ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט. גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשים ממנו שיחלוץ לה, ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ, היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. (יבום, פ"ב ה"ה)
יט. יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנייה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה, ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם לא רצה הרי זו מורדת, וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה. (יבום, פ"ב הט"ו)
כ. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר אינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר, ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה. (אישות, פכ"ד הכ"ג)
כא. איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין, אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר לפי שאסור לבעול בפני כל בריה. (אישות, פי"ד הט"ז)
כב. האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה. (אישות, פט"ו הט"ו)
כג. וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות אף על פי שאין הבעל בכלל יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה, שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד, וכן אם אסרה הנאתה על אומה (כולה) כגון [כל] היהודים או כל הישמעאלים הרי זה יפר. (נדרים, פי"ב ה"ח)
כד. קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, שנשבעו או נדרו, בין נדרי איסר בין נדרי הקדש, בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו, נדריהן קיימים והקדשן הקדש. ואם לא ידעו, אין בנדריהם ובדבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה, ושנת י"ג לקטן.
כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחלת שנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין ונתקיים נדרן, ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו, צריכין בדיקה ואחר כך יתקיים, ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחלת השנה אין צריכין בדיקה, אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה.
קודם הזמן הזה אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים, ואף על פי שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום. (נדרים, פי"א הלכות א-ג)
כה. הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה, והבן שהביא בתוך שלש עשרה, שהן שומה כמו שביארנו, אף על פי שאותן שערות במקומן עומדות אחר שלש עשרה לזכר ואחר שתים עשרה לנקבה, אינן סימן. (אישות, פ"ב הי"ח)
כו. אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצת בבעל, הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושי קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו. וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה הרי זו ממאנת. (גירושין, פי"א ה"א)
כז. ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין.
הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם. (גירושין, פי"א הלכות ד-ה)
כח. מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אף על פי שהן גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סומכת על שלחנו, ואפילו היתה מכורה אמה, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים, ומציאת אשתו הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אף על פי שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת כל אלו המציאות אינן שלו. (גזילה ואבידה, פי"ז הי"ג)
כט. האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת. (אישות, פ"ג הי"א)
ל. במה דברים אמורים, שבת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל, אבל אם היתה ברשות האב אפילו הגדילה והרי היא נערה, אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנאמר כל נדריה ואסריה וגו' כי הניא אביה אותה וגו'. (נדרים פי"א ה"ו)
לא. ויש בבת סימנין מלמעלה והן הנקראין סימן העליון, ואלו הן, משתחזיר ידיה לאחוריה ויעשה קמט במקום הדד, ומשישחיר ראש הדד, ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהה לחזור, ומשיפצל ראש חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן, ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו. וכן משיטו הדדין, ומשיתקשקשו הדדין, ומשתקיף העטרה והוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן, ומשיתמעך בשר זה ולא יהיה קשה כל אלו הסימנין שמונה.
נראה בבת סימן מכל אלו או כולן והיא בת שתים עשרה שנה או פחות אין משגיחין בו והרי היא בקטנותה, נעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד ונראה בה סימן התחתון אין משגיחין באחד מכל אלו, ואם לא נראה התחתון ונראה בה אחד מאלו הרי היא ספק בין נערה לקטנה ודנים בה להחמיר, ואם נראו כולן הרי זו גדולה ודאית, שאי אפשר שיבואו כולן אלא וכבר בא סימן התחתון ונשר. (אישות, פ"ב הלכות ז-ח)
לב. מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. (עבדים, פ"ט ה"ח)
לג. הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אף על פי שנראו בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלשים יום, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי זה סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד. (אישות פ"ב הי"א)
לד. כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת. (אישות פ"ב הכ"א)
לה. הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומה, אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה. (אישות, פ"ב ה"א)
לו. כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה. (אישות, פ"ב ה"כ)
לז. הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומה, אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה. (אישות, פ"ב ה"א)
לח. וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מיבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין. (יבום, פ"א הי"ז)
לט. לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצות, וכן איש שגדל והרי הוא ברשות עצמו אינו נסקל מפני שגנב ואכל ושתה אכילה זו המכוערת, הא כיצד מפי השמועה למדו שאין דין זה אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד ואחר שיקיף השיער כל הגיד הרי הוא ברשות עצמו ואינו נסקל. (ממרים, פ"ז ה"ה)
מ. ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין. (גירושין פי"א ה"ד)
מא. שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, ובית הערוה כולו מקום סימנין בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן, וצריכות להיות במקום אחד, ושיהיה בעיקרן גומות, ואפילו שתיהן בגומה אחת הרי אלו סימן. נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן, חזקה אין גומה בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו. (אישות, פ"ב הי"ז)
מב. וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה, לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטין בזוג הרי זו כשירה. (פרה אדומה, פ"א ה"ד)
מג. שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות, וכמה יהיה אורכן כדי שיהיו ניטלות בזוג, היתה אחת ארוכה ואחת קצרה משיעור זה, או אחת שחורה ואחת לבנה, או אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה, ונראית כשתים, או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין הרי זה טהור, היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אף על פי שהלבן כל שהוא טמא. (טומאת צרעת, פ"ב ה"א)
מד. שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן, ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר בכל מקום, לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג, ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן. (אישות, פ"ב הט"ז)