פרק א, משנה א: מָבוֹי שֶׁהוּא גָבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, יְמַעֵט. וְאִם יֶשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט:
הקדמה להבנת עניני המשניות שלפנינו: כל מבוי שהוא סגור משלשת צדדיו בחצרות או במחיצות מותר מן התורה לטלטל בו, אבל חכמים אסרו לטלטל בו, וכן להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד [אבל לגבי הוצאה ממנו לרשות הרבים נחלקו הראשונים אם אסור מהתורה או מדברי חכמים], וגם עירוב לא מועיל לו, אלא אם כן התקינו בפתח המבוי לחי או קורה, שאז אפשר לטלטל בו על ידי עירוב. משנתנו מבארת היכן הוא מקום הנחת הקורה.
מָבוֹי שהכשירוהו על ידי קורה המונחת מעל פתחו, שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעֲלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה – שהונחה קורתו למעלה מעשרים אמה, יְמַעֵט – ינמיך את גובהה, שלא תהיה גבוהה יותר מעשרים אמה מהקרקע, כיון שהטעם שהנחת הקורה מועילה הוא כיון שעל ידי זה יש היכר וסימן לעוברים ושבים שאסור לטלטל מהמבוי לרשות הרבים או מרשות הרבים למבוי, ולמעלה מעשרים אמה אין העין שולטת, ומתוך כך יבואו להוציא ממנו לרשות הרבים או מרשות הרבים אליו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ למעט, כיון שהוא סובר שהקורה המונחת על פתח המבוי נחשבת כ'מחיצה', וכאילו הכניסה למבוי סגורה בשער, ולכן אף שהקורה גבוהה מעשרים אמה ואין העין שולטת בה, אין בכך חסרון, ומותר לטלטל במבוי.
דין נוסף: וּפתח מבוי הָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אין הקורה מועילה לתקנו, כיון שמתוך רוחבו אינו נראה כ'פתח' אלא כפירצה, ואין הקורה המונחת על גבו מועילה כדי שייראה כפתח, יְמַעֵט את רוחבו, ואז תועיל הקורה המונחת על גבו להתירו. [בגמרא מבואר שאף בדין זה חולק רבי יהודה, ולדעתו כיון שקורה מועילה משום שנחשבת כמחיצה, ממילא היא מועילה אף בפתח הרחב מעשר אמות]. וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, והיינו שני קורות משני צידי הפתח [-לְחָיַיִם] וקורה על גביהן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט, כיון שצורת הפתח מחשיבה אותו כפתח אף כשהוא רחב יותר מעשר אמות.
משנה ב: הֶכְשֵׁר מָבוֹי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֶחִי אוֹ קוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְחָיַיִן. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁהוּא (נִתָר) אוֹ בְלֶחִי אוֹ בְקוֹרָה, עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ:
כפי שהתבאר לעיל, מבוי שאינו מפולש, הסגור משלש צדדיו ופתוח בצד הרביעי לרשות הרבים, התרת הטלטול בו נעשית על ידי עשיית לחי וקורה בפתחו. משנתנו מבארת האם יש צורך בשניהם יחד, או שדי באחד מהם: הֶכְשֵׁר מָבוֹי שאינו מפולש, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צריך להניח בפתח המבוי גם לֶחִי וְגם קוֹרָה. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֶחִי אוֹ קוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְחָיַיִם – יש צורך להניח שני לחיים בשני הצדדים של פתח המבוי [הגמרא מסתפקת האם כוונתו לשני לחיים וקורה, או שני לחיים ללא קורה].
מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וזהו רבי מאיר, שלמד תורה מתחילה אצל רבי ישמעאל ואחר כך אצל רבי עקיבא, ואמר לרבי עקיבא בשם רבי ישמעאל, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי ובֵית הִלֵּל עַל דינו של מָּבוֹי שֶׁהוּא – שרוחב פתחו פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁלדברי הכל הוּא ניתר אוֹ בְּלֶחִי אוֹ בְּקוֹרָה, ואין צורך בשניהם. עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל מבוי שפתחו רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר אמות, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אף בזה אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה [והרחב יותר מעשר אמות צריך צורת הפתח, כמבואר במשנה לעיל]. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שלא כדברי רבי ישמעאל, אלא עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ.
