משנה ט: מַקִּיפִין שְׁלשָׁה חֲבָלִים, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים. שִׁעוּר חֲבָלִים וְעָבְיָן, יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים:
משנתנו ממשיכה לעסוק בדינה של שיירה שחנתה בבקעה, ומביאה אופנים נוספים שעל ידם ניתר כל המקום בטלטול: מַקִּיפִין את השיירה כולה בשְׁלֹשָׁה חֲבָלִים, המונחים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, ונועצים בארבע הפינות עמודים, שעליהם נקשרים החבלים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אלא פחות מעט, ומדין 'לבוד' אנו אומרים שהחלל שבין חבל לחבל נחשב כסתום. שִׁעוּר חֲבָלִים עצמם, וְעָבְיָן של שלשתם יחד, מעט יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים, שהרי בין הקרקע לחבל הראשון יש שלשה טפחים פחות משהו, ובין חבל ראשון לשני שלשה טפחים פחות משהו, ובין השני לשלישי גם כן שלשה טפחים פחות משהו, ועובי שלשת החבלים יחד הוא טפח ושלשה שיעורי 'משהו', כדי להשלים את אותם שלש 'משהו' החסרים באויר שבין החבלים, נמצא שהחבלים עם האויר שביניהם הם עשרה טפחים, ומדין 'לבוד' אנו מחשיבים זאת כאילו כל העשרה טפחים גדורים, והרי זו מחיצה כשרה המתירה בטלטול.
משנה י: מַקִּיפִין בַּקָּנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים. בַּשְּׁיָרָא דִבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא דִבְּרוּ בַשְּׁיָרָא אֶלָּא בַהווֶֹה. כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב, אֵינָהּ מְחִצָּה. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. אַרְבָּעָה דְבָרִים פָּטְרוּ בַמַּחֲנֶה, מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם, וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב:
משנתנו ממשיכה לדון באופן עשיית העירוב לשיירה: מַקִּיפִין בַּקָּנִים – ניתן להקיף את השיירה בשורה של קנים הנעוצים בקרקע בזה אחר זה, אף שיש רווחים ביניהם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, ובאופן זה, שאין רווח של שלשה טפחים, אנו מחשיבים את כל החלל שבין הקנים כסתום, מדין 'לבוד'.
מבררת המשנה באילו אופנים נאמרו דינים אלו: בְּשַּׁיָרָא דִּבְּרוּ – רק בבני אדם ההולכים בשיירה התירו להם לערב בחבלים או בקנים, אף שהם רק לאורך או רק לרוחב, אבל במקום יישוב יש צורך שתהא המחיצה לאורך ולרוחב, שתי וערב, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא דִּבְּרוּ בַּשְּׁיָרָא אֶלָּא בַּהוֹוֶה – לא נקטה המשנה אופן זה של שיירה אלא מפני שכן היא הדרך, שבהליכתם בדרך אינם יכולים לעשות מחיצות של שתי וערב ממש, אלא רק של חבלים או של קנים, אבל אף במקום יישוב ניתן לעשות מחיצה כזו, של חבלים או קנים, אף שאין בה שתי וערב.
עתה מביאה המשנה את דעת החולק על עיקר דין זה של עירוב בחבלים או בקנים, ואפילו בשיירה: כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִּי וְשֶׁל עֵרֶב, אלא של שתי לבד או של ערב לבד, כגון של חבלים או של קנים, אֵינָהּ מְחִצָּה כלל, ואפילו בשיירה לא התירו מחיצה כזאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יש צורך שתהא המחיצה של אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים, או של שתי או של ערב, ואין צורך בשניהם.
אגב הדינים הקודמים מביאה המשנה דינים נוספים בענין מחנה של אנשי צבא יהודים היוצאים למלחמה: אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ חכמים בַּמַחֲנֶה, מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם שמוצאים, ואינם חוששים משום גזל, לפי שהפקר בית דין הפקר, וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם לפני האכילה, כיון שאם יצריכום חכמים לחפש אחר מים יתכן שיבואו לידי סכנה מאויביהם, וּפטורים מִדְּמַאי – אינם חייבים לעשר פירות של עם הארץ, אף שגזרו חכמים שפירות אלו חייבים בהפרשת מעשרות מחשש שלא הפרישם עם הארץ, במחנה פטרום, שהרי אפילו סתם אנשים העוברים ממקום למקום ומתאכסנים בבית אחרים פטרום חכמים מלעשר את הדמאי. וּפטורים מִלְעָרֵב עירובי חצרות, באופן שהקיפו את כל המחנה במחיצה, אף שיש שם אהלים רבים בפני עצמם, והרי זה דומה לחצר שיש בה בתים רבים שצריכים לערב ביניהם, מכל מקום פטרום חכמים מעירוב זה, ורשאים לטלטל בכל המחנה ללא עירוב.
