משנה ג: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד בֵּית סָאתַיִם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ בֵית סָאתַיִם אֶלָּא לַגִּנָּה וְלַקַּרְפֵּף, אֲבָל אִם הָיָה דִיר אוֹ סַחַר אוֹ מֻקְצֶה אוֹ חָצֵר, אֲפִלּוּ בֵית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין, אֲפִלּוּ בֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִּין:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, מותר להגדיל את השטח המוקף דיומדין ככל שירצה האדם, ובלבד שירבה בפסים. אמנם רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, לא יגדיל את השטח המוקף אלא עַד שיעור של בֵּית סָאתַיִם, והיינו מאה אמה על חמישים אמה, שזהו שיעור חצר המשכן, אבל בשטח גדול יותר לא מצאנו שנקרא 'חצר', ואין מחיצות כאלו [שאינן מחיצות גמורות] מועילות להתירו. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים, לֹא אָמְרוּ שיעור בֵּית סָאתַיִם אֶלָּא לַגִּנָּה וְלַקַרְפָּף – מקום מוקף מחוץ לעיר ששומרים בו עצים, שהם מקומות שלא הוקפו לצורך דירה, אֲבָל אִם הָיָה דִּיר בהמות, אוֹ סַהַר – מקום מוקף לצורך בהמות העיר, אוֹ מֻקְצֶה – רחבה שמאחורי הבתים, אוֹ חָצֵר שלפני הבית, אֲפִילוּ אם השטח המוקף הוא גדול מאד, כשיעור בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין – מקום הראוי לזריעת חמשה כור של תבואה [והיינו מאה וחמישים סאה], שכל אלו נחשבים מחיצות לדירה, או אֲפִלּוּ בֵּית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין, מֻתָּר. ואף באר מים נחשבת כמקום דירה, והמחיצות המקיפות אותה נחשבות כהיקף לדירה].
חוזרת המשנה ואומרת, וּמֻתָּר לְהַרְחִיק את הפסים מהבור כָּל שֶׁהוּא – ככל שירצה האדם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין, וכתבה זאת המשנה שוב כדי לסתום הלכה כרבי מאיר, המתיר אפילו שטח גדול ביותר, ולא כדברי רבי יהודה המתיר רק בית סאתיים.
משנה ד: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסְקָתַן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין, אֲבָל לְבוֹר הַיָחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבָד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רשות הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן – עוברת בתוך פסי הביראות, והרי הרבים העוברים שם מבטלים את ההיקף של הפסים, שמטרתם להחשיב את המקום כרשות היחיד, כיון שאין אלו מחיצות ממש, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין – יטה את דרך הרבים לצד, שלא תעבור בין הפסים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ, כיון שאנו מחשיבים את הפסים הללו כמחיצות ממש, וכשם שרבים העוברים בתוך מקום המוקף מחיצות אינם מבטלים ממנו שם רשות היחיד, כך כשעוברים רבים בין פסי הביראות, אינם מבטלים את ההיקף, ומותר לטלטל שם.
עתה דנה המשנה באילו אופנים תיקנו חכמים שיעשו פסי ביראות. יש להקדים ש'באר' היא מקום נביעת מים מהאדמה, ו'בור' הוא מקום שנאספים בו מי גשמים וכדומה: אֶחָד – בין בּוֹר הָשייך לרַבִּים, וּבְאֵר הַשייכת לרַבִּים, וּבְאֵר הַשייכת ליָּחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין. אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד, שאינו ניתר בפסים אלו, מחשש שייגמרו שם המים ויבטלו המחיצות, שהרי לא הותרו אלא לצורך המים, ועדיין ימשיך לטלטל שם, ולא יתן לבו לכך שפסים אלו שוב אינם מועילים, אלא עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה ממש גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, שיש לה שתי מעלות, גם שהיא באר ואין מימיה כלים, וגם שהיא שייכת לרבים, ויש בכך צורך רבים. וְלַשְּׁאָר, עוֹשִׂין חֲגוֹרָה – מחיצה המקיפה מארבע רוחות, כחגורה, ובלבד שתהא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים.
