משנה ג: נְתָנוֹ בָאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בַבּוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ. אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בַמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב:
המשנה מבארת עתה את המקומות הראויים להנחת עירוב תחומין: נְתָנוֹ – הניח את העירוב בָּאִילָן העומד ברשות הרבים, ויש בו רוחב ארבע טפחים על ארבעה טפחים, אם היה זה לְמַעְלָה מֵגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינוֹ עֵירוּב, כיון שהוא מבקש לקנות שביתה ברשות הרבים, ואילו מקום הגבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה דינו כרשות היחיד, נמצא שאינו יכול להוליך את המאכל ממקומו לרשות הרבים, ואינו יכול לקנות שם שביתה. אך אם הניחו באילן זה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שמקום זה באילן למטה מעשרה הוא כרמלית, ומן התורה מותר להוליך משם את העירוב לרשות הרבים, ואף שמדרבנן הדבר אסור, מכל מקום הועיל לו הדבר לקנות שביתתו שם.
נְתָנוֹ – הניח את העירוב בְּבוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵירוּבוֹ עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה, אוֹ בְּרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס – עץ עבה, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ מהקרקע וְנָעוּץ בה, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל, ונעלו בקשר של חבלים, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שיכול לחתוך את החבלים על ידי סכין, ואף שחיתוך החבלים אסור משום שבות, במקום שיש רק איסור שבות המונע את קניית העירוב במקומו, לא גזרו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵירוּב, כיון שהוא סובר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, וממילא אסור מדין מוקצה לטלטל את הסכין כדי לחתוך את החבלים, וכיון שיש כאן שני איסורים דרבנן, גם טלטול הסכין וגם חיתוך החבלים, אין זה עירוב.
משנה ד: נִתְגַּלְגַּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר:
נִתְגַּלְגֵּל העירוב חוּץ לַתְּחוּם, ואינו יכול ליטלו משם בשבת, וְכן אם נָפַל עָלָיו גַּל אבנים ועפר, ואינו יכול להוציאו שם בלא שיחפור במעדר, שזהו איסור תורה, אוֹ נִשְׂרַף, או שהיתה זו תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת, ואסורה באכילה אף לכהן, אם אירע אחד מכל אלו מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵירוּב. אך אם אירע כן מִשֶּׁחָשְׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שקביעות העירוב היא בבין השמשות, ובאותו זמן היה העירוב קיים וראוי לאכילה. אִם יש סָפֵק מתי אירע כן, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל – ספק אם קנה שביתה במקום עירובו, ספק קנה שביתה בביתו, ויש לו להחמיר מספק כשניהם, ולכן, אם הניח עירובו בסוף אלפיים אמה ממערב ביתו, לא ילך לצד מזרח, שמא חל עירובו ואינו רשאי להתרחק ממנו יותר מאלפיים אמה. וגם מעירובו והלאה למערב אינו רשאי להלך, שמא שביתתו בביתו, ואינו רשאי להתרחק מביתו יותר מאלפיים אמה, ואין אותו אדם יכול להלך אלא את אותם אלפיים אמה שמביתו ועד לעירוב, שבהם ממה נפשך מותר לו ללכת, בין אם שביתתו בביתו ובין אם שביתתו במקום הנחת העירוב. והרי הוא משול לאדם המוליך חמור וגמל, שהמוליך חמור הולך אחריו להנהיגו, והמוליך גמל הולך לפניו ומושכו, ואם הפך האדם את הסדר ונתן את החמור מאחוריו ואת הגמל מלפניו, אינו יכול לזוז ממקומו. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סָפֵק עֵירוּב, כָּשֵׁר, כיון שאנו תולים שהיה העירוב קיים וראוי בזמן בין השמשות, ודנים אותו כאילו שביתתו בודאות במקום הנחת העירוב. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם [-בשם] חֲמִשָׁה זְקֵנִים, עַל סָּפֵק עֵירוּב, שֶׁכָּשֵׁר.
