משנה ה: מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ גוֹיִם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן, לִמְקוֹם שֶאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לִמְקוֹם שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ:
משנתנו מבארת שרשאי האדם להניח עירוב על תנאי, וכן רשאי להניח כמה עירובי תחומין, לכמה צדדים, ולהתנות שרק אחד מהם יחול, כפי תנאו: מַתְנֶה אָדָם עַל עֵירוּבוֹ – רשאי אדם להניח עירוב תחומין, ולהתנות שיחול רק באופן מסויים, וכגון שחושש שיבואו גויים לעירו ויצטרך לברוח מהם, ואינו יודע מאיזה צד יבואו, או שיודע שיבא חכם בשבת ורוצה לצאת לקראתו, אך אינו יודע מאיזה צד יבוא, מניח שני עירובים, אחד בסוף אלפיים אמה ממזרח העיר, ואחד בסוף אלפיים אמה ממערבה, ומתנה וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ [-אם יבואו] עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִן הַמִּזְרָח, יהא עֵירוּבִי לְמַעֲרָב, כדי שאוכל לברוח לשם, ואם באו עובדי כוכבים מִן הַמַּעֲרָב, יחול עֵירוּבִי לְמִזְרָח, ואִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן – ממזרח וממערב, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ, והעירוב שבאותו צד שארצה, יחול. לֹא בָּאוּ – אם לא יבואו עובדי כוכבים לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, לא יחול שום עירוב, כדי שלא יהיה מוגבל להלך רק לצד אחד, אלא הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי, ואוכל להלך מסוף העיר והלאה אלפיים אמה לכל צד שארצה, ומועיל תנאו. וְכן יכול להתנות ולומר, אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח לעיר, מחוץ לתחום, וארצה ללכת ללמוד ממנו תורה, יהא עֵירוּבִי לְמִזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב, יהא עֵירוּבִי לְמַעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן – יבואו שני חכמים, אחד ממזרח ואחד ממערב, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ, ובאותו צד יחול עירובי. לֹא בא לְכָאן וְלֹא לְכָאן – לא יבא כלל חכם בשבת, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי, ולא יחול שום עירוב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם באו שני חכמים, אחד למזרח ואחד למערב, והָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, שבודאי כשהניח את העירוב היתה דעתו ללכת למקום רבו. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.
משנה ו: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ, וּבָא לוֹ בַּשֵׁנִי, מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ. נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן, עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ, שחל יום טוב ביום שישי, ובֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, שחל יום טוב ביום ראשון, מְעָרֵב אָדָם – רשאי האדם לערב שְׁנֵי עֵירוּבִין, אחד למזרח ואחד למערב וְאוֹמֵר, עֵירוּבִי ביום הָרִאשׁוֹן יהיה לְמִזְרָח, וּביום הַשֵּׁנִי, לְצד מַעֲרָב. או עירובי הָרִאשׁוֹן יהיה לְצד מַעֲרָב, וְעירובי ביום הַשֵּׁנִי לְמִזְרָח. וכן יכול להניח רק עירוב אחד ולומר יהא עֵירוּבִי רק ביום הָרִאשׁוֹן, וּביום הַשֵּׁנִי הריני כִבְנֵי עִירִי. וכן יכול לומר יהא עֵירוּבִי רק ביום הַשֵּׁנִי, וּביום הָרִאשׁוֹן הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים חולקים על שני הדברים, ואוֹמְרִים, מְעָרֵב רק לְרוּחַ אַחַת, אוֹ שאֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי היָמִים עירוב אחד, אוֹ שאֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, כלומר, אם רוצה הוא שיחול עירובו לשני הימים, שהרי כשם שיש צורך שיהא העירוב קיים בבין השמשות של היום הראשון כך יש צורך שיהא קיים בבין השמשות של היום השני, וחושש שמא יאבד העירוב במהלך היום הראשון ולא יהא לו עירוב ליום השני, יעשה כך, מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן, כגון ביום טוב שחל ביום שישי, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו – שוהה לידו עד שיכנס יום טוב ויחול עירובו, וְנוֹטְלוֹ עמו לביתו, שהרי אין צורך שישאר העירוב שם במשך כל היום, וּבָא לוֹ בַּערב היום השֵּׁנִי, והיינו בערב שבת, ומביא עמו את עירובו, ומַחְשִׁיךְ עָלָיו – שוהה עם העירוב עד שתכנס השבת, וְאוֹכְלוֹ שם, שהרי בשבת אינו יכול להביאו לביתו, ואחר שחל העירוב אין צורך בקיומו, ויכול לילך להיכן שירצה. מוסיפה המשנה, וּבאופן זה, שבעל העירוב עצמו הולך ביום השני להניח את העירוב, ואינו שולחו על ידי שליח, נִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ – מרויח הוא בכך שהלך למקום הנחת העירוב, שלא יצטרך ללכת שוב דרך זו [שהרי הנחת העירוב היא כדי שיוכל להמשיך ולהלך מהעירוב והלאה, והרויח שהלך את הדרך שמביתו ועד לעירוב, ונשתיירה לו רק הדרך שמהעירוב ועד מחוז חפצו], וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵירוּבוֹ – ומרויח את העירוב עצמו, שהוא אוכלו במקומו, ואם היה נשאר שם, שמא היה נגנב על ידי אחרים.
אומרת המשנה דין נוסף: אם נֶאֱכָל העירוב בַּיום הרִאשׁוֹן, הרי עֵירוּבוֹ זה הועיל לַיום הרִאשׁוֹן, כיון שהיה קיים בזמן בין השמשות שלו. וְאֵינוֹ עֵירוּב לַיום השֵּׁנִי, שהרי לא היה קיים בבין השמשות של היום השני.
אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת – הרי מדבריכם, שהנחת העירוב בבין השמשות של היום הראשון אינה מועילה ליום השני, מוכח שאין שני ימים אלו נחשבים כקדושה ארוכה אחת, אלא כשני ימים נפרדים, ואם כן עליכם לסבור כדבריי, שיכול האדם לערב עירוב אחד ליום טוב, למזרח, ועירוב שני לשבת, למערב. אמנם חכמים מסופקים בדבר, ולכן מחמירים בשני הצדדים.
