משנה ט: רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָּה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיוֹם אִם לְמָחָר. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיוֹם אִם אֶמֶשׁ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
המשנה מביאה נידון נוסף השייך למחלוקת שהובאה במשנה הקודמת בענין שני ימים טובים של ראש השנה, האם הם קדושה אחת או שתי קדושות: רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר, שליח ציבור הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב ראשון שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר 'הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה אִם הַיּוֹם אִם לְמָּחָר', וּלְמָחָר, ביום טוב שני של ראש השנה, הוּא אוֹמֵר 'החליצנו ה' אלקינו את יום ראש החדש הזה, אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ', כיון שהדבר ספק, ואם יאמר סתם 'ביום ראש חדש הזה' הרי הוא כדובר שקר בתפילתו. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, אלא אמרו שאין לעשות כן, מחשש שעמי הארץ שישמעו נוסח זה יבואו לזלזל ביום טוב, מחמת שיהא בעיניהם כספק חול.
פרק ד, משנה א: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ, כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. נְתָנוּהוּ בַדִּיר אוֹ בַסַּהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחְמִּיר עַל עַצְמָן:
משנתנו עוסקת באדם שיצא בשבת מחוץ לתחום, לאונסו: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם, אוֹ רוּחַ רָעָה – נתקף רוח שגעון ויצא מעצמו מחוץ לתחום, ולאחר מכן נתיישבה דעתו, אֵין לוֹ רשות להלך אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בלבד.
הֶחְזִירוּהוּ – אם אותם גויים החזירוהו לעירו, או שאותה רוח רעה גרמה לו לשוב לעירו, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, ורשאי להלך בכל העיר, ואלפיים אמה לכל רוח, כיון שמקום שביתתו בכניסת השבת היה בעיר, ולכן כאשר הוציאוהו חוץ לתחום נאסר להלך שם יותר מארבע אמות, אך לאחר שחזר למקום שביתתו, רשאי להלך שם ככל אדם.
הוֹלִיכוּהוּ הגויים לְעִיר אַחֶרֶת, או שנְתָנוּהוּ בְּדִיר בהמות אוֹ בְסַהַר – גדר שסביב הצאן לשמרן שלא יברחו, שהם מקומות גדולים ומוקפים מחיצות, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ – רשאי להלך בכל העיר או הדיר שהוא נתון בהם, כיון שמחיצותיהם מחשיבות אותם כמקום אחד, ונחשבים כארבע אמות בלבד. רַבִּי יְהוֹשֻׁע וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אף בתוך אותה עיר או בתוך הדיר, אֵין לוֹ רשות להלך אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בלבד. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ ארבעה תנאים אלו מִמקום ששמו פַּרַנְדִיסִין, ובבין השמשות של כניסת השבת היתה ספינתם בנמל, וקנו שביתה באותה עיר הסמוכה לנמל, ובשבת עצמה נשבה רוח סערה וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם, למרחק גדול, נמצא שיצאו לאונסם מחוץ לתחום, ונמצאו בתוך הספינה, שהיא מקום המוקף מחיצות, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָלְכוּ אֶת כֻּלָּהּ – כל הספינה, כיון שהם סוברים שכולה כארבע אמות. ואילו רַבִּי יְהוֹשֻׁע וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שעמדו בהם בזמן שנשבה הרוח, אמנם מוסיפה המשנה שלא היה זה מעיקר הדין, כיון שאף לשיטתם האיסור להלך יותר מארבע אמות הוא כשהוכנס בשבת לתוך אותם מחיצות של דיר וסהר, אבל כאן שמערב שבת שבתו בתוך אויר מחיצות הספינה, היה מותר להם להלך בכל הספינה, אלא שֶׁרָצוּ לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן.
