מסכת עירובין, פרק ה, משניות א-ב

פרק ה, משנה א: כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים, בַּיִת נִכְנָס בַּיִת יוֹצֵא, פָּגוּם נִכְנָס פָּגוּם יוֹצֵא. הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת, שֶׁיֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְנֶגְדָּן, וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיוֹת:
אדם ששבת בעיר, רשאי לטלטל בשבת בכל העיר, ומקצה העיר והלאה יש לו אלפיים אמה לכל רוח, מבררת המשנה, כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים – כיצד ניתן להוסיף על תחום העיר, ולהחשיב אף מקומות שמחוץ לעיר כאילו הם חלק מהעיר, ועל ידי זה יהא ניתן להלך בשבת למרחק גדול יותר [ו'מעברין' מלשון אשה מעוברת], אם היה בקצה העיר בַּיִת אחד נִכְנָס לתוך תחום העיר, ובַּיִת אחד יוֹצֵא – בולט החוצה יותר משאר בתי העיר, או שהיה פִּגּוּם – מגדל של חומת העיר נִכְנָס, ופִּגּוּם יוֹצֵא, וכן אם הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת – שברי קירות של בית, גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּגְשָׁרִים, וּנְפָשׁוֹת [-בנין שעושים על הקבר, נקרא נפש] שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה לשומר הקברות, כל אלו נחשבים כחלק מהעיר, אף שהם רחוקים ממנה מעט, ולא זו בלבד שמודדים ממקום זה והלאה אלפיים אמה, אלא מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְּנֶגְדָּן – מיישרים את הגבול של העיר לפי בית זה לכל אותו צד, וכאילו כל אותו צד של העיר מתרחב בשווה לפי אותו בית הבולט במקום אחד.
דין נוסף: וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּמִין טַבְלָא מְרֻבַּעַת – כאשר העיר עגולה וכדומה, אין מודדים אלפיים אמה מקצה העיר לכל רוח, אלא 'מרבעים' אותה, ומחשיבים את כל המרובע כאילו הוא שטח העיר, ומאותו מרובע והלאה מודדים אלפיים אמה לכל צד, כְּדֵי שֶׁעל ידי זה יְּהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת – ירויח האדם שאינו מודד אלפיים אמה מקצה העיר ממש, אלא מהשטח שאחריו, במקום שמסתיים ה'ריבוע', וממילא גדל המרחק שמותר לו להלך בשבת.
משנה ב: נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף, אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת. אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָת:
חכמים דרשו מלשון הפסוק שנאמר לגבי מדידת מגרשי הלויים (במדבר לה ד) 'מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה', שבכל מדידה יש לתת שיעור 'חוצה', ואחר כך למדוד. וכיון ש'חוצה' זה הוא כעין חצר סביב העיר, לכן מחשבים שטח זה כשטח חצר המשכן, והיינו מאה על חמישים אמה, וכשמחלקים את השטח הזה לריבוע הרי הוא שבעים אמה ושיריים [השיעור המדוייק הוא שבעים אמה וארבעה טפחים ועוד משהו]. משנתנו מביאה מחלוקת בדין זה:
נוֹתְנִין קַרְפַּף לָעִיר – בעת מדידת תחום העיר מוסיפים לה 'קרפף', כאילו מקיפה אותה חצר של שבעים אמה ושיריים, ומשם מודדים אלפיים אמה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת הסמוכות זו לזו, להחשיבן כעיר אחת, והשובת בעיר אחת יכול להלך אלפיים אמה מסוף העיר השניה. אבל לעיר שאינה סמוכה לעיר אחרת, אין נותנים 'קרפף'.
שתי עיירות הסמוכות זו לזו, אִם יֵשׁ לְזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וּלְזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפַּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאַחַת.