משנה ג: וְכֵן שְׁלשָׁה כְפָרִים הַמְּשֻׁלָּשִׁין, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וּשְׁלִישׁ, עָשָׂה אֶמְצָעי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָד:
וְכֵן שְׁלֹשָׁה כְּפָרִים הַמְּשֻׁלָּשִׁין – עשויים כצורת סֶגוֹל, שנים מהם זה בצד זה ואחד באמצע תחתיהם, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת אמה וּשְׁלִישׁ, עוֹשֶׂה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹת אֶחָד, ואף אם המרחק בין שני הכפרים גדול מאד, אפילו בשיעור אלף או אלפיים אמה, אם הכפר השלישי בגודל כזה שאם היינו 'מכניסים' אותו בין שני הכפרים לא היה ביניהם יותר ממרחק של שני קרפיפות, ואותו כפר עצמו נמצא במרחק הפחות מאלפיים אמה משני הכפרים האחרים, שניתן להלך מהם אליו בשבת, הרי הוא מצטרף עמהם ונחשבים שלשתם כעיר אחת, והשובת באחד משלשת הכפרים הללו יכול להלך מקצה הכפר הרחוק ביותר אלפיים אמה נוספות.
משנה ד: אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְלֹא יִמְדּוֹד אֶלָּא כְנֶגֶד לִבּוֹ. הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ לְגַיְא אוֹ לְגָדֵר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִּדָּתוֹ. הִגִּיעַ לְהָר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, בָּזוֹ אָמַר רַבִּי דוֹסְתַאי בַּר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים:
משנתנו מבארת את אופן מדידת 'תחום שבת' של אלפיים אמה מחוץ לעיר: אֵין מוֹדְדִין את מרחק תחום שבת, אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, כיון שאם החבל קצר מחמישים אמה, הרי הוא נמתח יותר מידי, ואם הוא ארוך מחמישים אמה הרי כובדו מכופף אותו באמצעו, ומתקצר. וְלֹא יִמְדֹד אֶלָּא כשהוא אוחז את קצה החבל שבידו כְּנֶגֶד לִבּוֹ, שאילו יאחזו בגובה ראשו וחבירו יאחזו בגובה רגליו, יאבד מאורך החבל מפני האלכסון, ולכן נתנו לו חכמים מקום קבוע כנגד הלב, וכך אין מאבדים מארכו כלום.
עתה מבארת המשנה כיצד על מודדי התחומים לנהוג כשהם מגיעים למקום שיש בו עמק או גבעה, המפריעים את המדידה הישרה: הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ לְגַיְא – עמק, אוֹ לְגָדֵר – חומת אבנים שנפלה, ונעשה תל אבנים, אין מודדים את אורכו של הגובה או העומק, אלא אפילו עמוק הגיא אלף אמה אין מודדים את עומקו כלל, אלא מַבְלִיעוֹ במידת החבל, כלומר, זה עומד בצד אחד של הגיא, וחבירו עומד בצד השני, ומודדים את המקום כאילו הוא קרקע ישרה, ואם אינם יכולים לעשות כן, כגון שהגיא רחב יותר מחמישים אמה, הרי הם מתרחקים ממקום מדידתם עד למקום שאין הגיא רחב כל כך, ומודדים שם בחבל של חמישים אמה כנגד מקום המדידה המקורי, וּבסיום מדידת המקום שכנגד הגיא חוֹזֵר לְמִדָּתוֹ – חוזר למדוד כנגד המקום שהתחיל בו. וכן אם הִגִּיעַ לְהַר, מַבְלִיעוֹ במדידת החבל ואינו מודד את גובהו בפני עצמו, ואם אינו יכול לעשות כן מפני שההר רחב יותר מחמישים אמה, מרחיק למקום שכנגד ההר, ומודד, וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ. אומרת המשנה תנאי להיתר זה של התרחקות ממקום המדידה המקורי כדי למדוד כנגד הגיא או כנגד ההר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא על ידי זה חוּץ לַתְּחוּם, אלא אף המדידה שכנגד הגיא או ההר צריכה להיעשות בתוך תחום שבת, והיינו מחשש שיראוהו בני אדם בשעת המדידה בימות החול, ויחשבו שעד אותו מקום זהו תחום שבת, ויטעו וילכו שם בשבת.
אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, וכגון שההר ארוך מאד ונמצא כנגד כל אותו צד של העיר, ואף אם יתרחק משם אינו יכול להבליע את מידתו במדידת החבל, בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאִי בַּר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, שָׁמַעְתִּי שֶׁמְקַדְּרִין בְּהָרִים – שמנקבים את ההרים לצורך מדידת תחום שבת, כלומר, שאף שבאופן זה אין מבליעים את מידת ההר כולה להחשיבה כמקום ישר, אך גם אין מודדים את כל גובה ההר, אלא הקלו חכמים שימדדו את גובה ההר בחבל של ארבע אמות, והאדם שעומד למטה יחזיקנו בגובה לבו, והעומד למעלה יחזיקנו בגובה רגליו, וכן הלאה, ובאופן זה אין מפסידים את כל האלכסון של ההר, אלא רק את חלקו.
