תנ ּו ַר ָּּבָּנן – שנו חכמים בברייתא, ֵעִדים ש ֶׁ הָּ י ּו ֲחת ּו ִמים
ַעל ַה ּ ְּׁש ָּטר, ּו ֵמת ּו, ּו ָּבא ּו ש ְּׁ נַ יִ ם ]-שני עדים אחרים[
להעיד שאילו הם חתימותיהם, ְּׁו ָּא ְּׁמר ּו, אמנם כְּּׁ תַ ב יָּ דָּ ן
ה ּוא זֶׁה, שהם חתמו על השטר, אֲ בָּ ל יודעים אנו
שֲאנ ּו ִסין ָּהי ּו לחתום על הכתוב בשטר אף שאינו אמת,
או קְּׁ טַ נִּ ים ָּהי ּו באותו זמן, או ְּּׁפס ּוֵלי ֵעד ּות ָּהי ּו, הֲרֵ י ֵא ּל ּו
נֶׁאֱ מָּ נִ ים, ואין גובים בשטר זה, כיון שכל הידיעה שלנו
שהשטר כשר היא על פי עדים אלו, והם עצמם
אומרים שעדים אלו חתמו באונס או שהיו פסולים,
והפה שאסר הוא הפה שהתיר. וְּׁ אִ ם יֵש ֵעִדים אֲ חֵ רִ ים
ֶׁשה ּוא כְּּׁ תַ ב יָּ דָּ ם, או שיש לבית דין דרך לברר שאילו
הם חתימות אמיתיות על ידי השוואתם לחתימות
אחרות בשטר אחר, והיינו באופן ש ֶׁ הָּ יָּ ה כְּּׁ תַ ב יָּ דָּ ן יו צֵ א
בשטר אחר, ובתנאי שהיה זה ִמ ּ ְּׁש ָּטר ש ֶׁ קָּּ רָּ א ָּע ָּליו ַעְּׁר ָּער
– שערערו על כשרותו, וְּׁ הֻחְּׁ זַק ְּּׁב ֵבית ִ ּדין, ששטר זה
בודאי אמיתי וכשר הוא, ואם חתימותיהם שבשטר
שלפנינו דומות לחתימות שבאותו שטר שהוחזק בבית
דין ככשר, אֵ ינָּ ן נֶׁאֱ מָּ נִ ין לומר שהחותמים על השטר
היו אנוסים, קטנים או פסולים, שהרי השטר מקויים
גם ללא דבריהם.
תמהה הגמרא, באופן זה, שיש עדים אחרים המעידים
על חתימות העדים, סומכים אנו על כך לגמרי ּו ַמְּׁג ִּביַנן
ֵּבי ּה – וגובים בשטר זה, אַ מּ ַ אי – מדוע סומכים אנו על
שטר זה, והרי ְּּׁתֵרי ּו ְּׁתֵרי ִניְּׁנה ּו – יש כאן סתירה בין
שתי כתות עדים, שהעדים החתומים על השטר
מעידים שכך היה המעשה ]וידוע לנו שחתימות אלו
הן חתימותיהם האמיתיות, והרי זה כאילו הם מעידים
בפנינו על כל הכתוב בשטר[, וכת אחרת של עדים
מעידה שהיו פסולים או אנוסים, ומדוע יש לסמוך
יותר על עדי השטר מעל העדים הטוענים שהיו אנוסים
או פסולים.
מתרצת הגמרא, אָּ מַ ר רַ ב נַ חְּׁ מָּ ן, אין כוונת הברייתא
שמאמינים לגמרי לעדים החתומים בשטר וגובים
בשטר על פיהם, אלא או קֵ י ְּּׁתֵרי לְּׁ בַ הֲדֵ י ְּּׁתֵרי – מעמידים
את שני העדים החתומים בשטר כנגד שני העדים
המעידים בעל פה שחתימתם פסולה, וְּׁ או קֵ י נִ כְּׁ סֵ י
בְּּׁ חֶׁ זְּׁ קַ ת מָּ ארֵ י ּה – ומחמת כן מעמידים את הנכסים
בחזקתם, ואם שטר הלואה הוא אין גובים בו מהלוה,
ואם שטר מכירה הוא אין מוציאים את הקרקע מיד
המוכר. ומוסיפה הגמרא ואומרת, מִ ידִ י ַּדהֲוָּ ה אַ נִּ כְּׁ סֵ י
ּדבַ ר ש ַ טְּׁ יָּ א – דין זה הוא בדומה לדין שנפסק במעשה ְּׁ
שהיה בנכסי אדם שוטה, ְּׁ ּד ַבר ש ַ טְּׁ יָּ א זַבִּ ין נִ כְּׁ סֵ י –
שאותו אדם שוטה מכר נכסיו, ָּאת ּו בּ ֵ י ְּּׁתֵרי ְּׁו ָּא ְּׁמר ּו –
ובאו שני עדים והעידו שכְּּׁ ֶׁשה ּוא ש ו טֶׁ ה זַבִּ ין – מכר את
נכסיו, ואם כן אין זו מכירה כלל, שהרי אין לשוטה
דעת המועילה למכור נכסיו, ְּׁו ָּאת ּו בּ ֵ י ְּּׁתֵרי ְּׁו ָּא ְּׁמר ּו –
ובאו שני עדים אחרים והעידו ש ְּּׁכ ֶׁשה ּוא חָּ לִ ים זַבִּ ין
נִ כְּׁ סֵ י – כשהיה בריא בדעתו מכר את הנכסים, ואם כן
חלה המכירה. ואָּ מַ ר רַ ב ַא ּ ִשי על דין זה, או קֵ י ְּּׁתֵרי
לְּׁ בַ הֲדֵ י ְּּׁתֵרי – העמד את שתי כתות העדים זו נגד זו,
וְּׁ או קֵ י מָּ מו נָּ א בְּּׁ חֶׁ זְּׁ קַ ת בּ ַ ר ש ַ טְּׁ יָּ א – והעמד את הנכסים
בחזקת אותו אדם שוטה, שהיה מוחזק בהם מתחילה.
מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה: וְּׁ ל א אֲ מָּ רָּ ן – לא נאמר
דין זה, שמעמידים את הנכסים בחזקת אותו שוטה,
אֶׁ לָּּא באופן ְּׁ ּד ִאית ֵלי ּה חֲזָּקָּ ה ַּדֲא ָּב ָּה ֵתי ּה – שהוא מוחזק
בנכסים אלו מאבותיו, שידוע לנו שהיו הנכסים
שייכים להם, והורישו לו את נכסיהם, אֲ בָּ ל לֵית ֵלי ּה
חֲזָּקָּ ה ַּדֲא ָּב ָּה ֵתי ּה – אבל אם אין הנכסים מוחזקים בידו
מאבותיו, אלא קנאם בעצמו, אין חזקתו כלום, אָּ מְּׁ רֵ י –
אלא אנו אומרים, ְּּׁכ ֶׁשה ּוא ש ו טֶׁ ה זָּ בַ ן – יתכן שקנה
נכסים אלו בשעה שהיה שוטה, וקנין כזה אינו חל
כלל, ּו ְּׁכ ֶׁשה ּוא ש ו טֶׁ ה זַבִּ ין – וחזר ומכרם בהיותו שוטה,
ונמצא שמעולם לא היו הנכסים שלו, ואינו מוחזק כלל
כבעליהם, וכיון שאינו מוחזק בהם אין מוציאים אותם
מיד הקונה.
יש שתי אפשרויות לערער על עדות של עדים, או
כאשר באים שני עדים אחרים ומעידים בהיפך
מעדותם של הראשונים, וכגון ששנים מעידים שפלוני
עשה מעשה מסוים, ובאים שנים אחרים ומעידים שלא
עשה כן, וזו 'הכחשה', שבה אין אחת הכתות נאמנת
יותר מחברתה. ויש אפשרות ששנים מעידים שאירע
מעשה מסוים במקום ובזמן מסוימים, ובאים שנים
אחרים ומעידים שבאותו זמן היו העדים הראשונים
במקום אחר שלא יתכן לראות ממנו את אותו מקום
שעליו הם מעידים, וזו 'הזמה', שבה האמינה התורה
לגמרי לעדים האחרונים, ולא רק שעדותם של
הראשונים מתבטלת לגמרי, אלא אף מענישים את
הראשונים בעונש 'כאשר זמם' על פי עדותם של
האחרונים. הגמרא מביאה חילוק דין בין שני האופנים
הללו: אָּ מַ ר רַ בִּ י ַא ָּּבה ּו, אֵ ין מְּׁ זִ מִּ ין אֶׁ ת ָּה ֵעִדים אֶׁ לָּּא
בִּ פְּׁ נֵיהֶׁ ם – עדים הבאים להעיד על עדים אחרים שהיו
עמהם באותו זמן שהעידו עליו, כיון שעדותם נוגעת
לעדים הראשונים עצמם, להענישם בעונש 'כאשר
זמם', צריכים הם להעיד על כך בפני אותם עדים, וכמו
בכל דין תורה, שצריכים העדים להעיד בפני בעלי
הדין. ּו ַמ ְּׁכ ִחי ִשין אֶׁ ת ָּה ֵעִדים ש ֶׁ לּ א בִּ פְּׁ נֵיהֶׁ ם – אך אם
העדים האחרונים באים להעיד על אותו מעשה
שהעידו עליו הראשונים, כיון שאין העדות נוגעת
לעדים עצמם, אף שהיא נוגעת למעשה שהעידו עליו,
אין צורך שתהיה עדות האחרונים בפני הראשונים.
דין נוסף: וַ הֲזַמּ ָּ ה ש ֶׁ לּ א בִּ פְּׁ נֵיהֶׁ ם – אם באו העדים
האחרונים להזים את הראשונים ולומר שבשעת אותו
מעשה שהעידו עליו היו עמהם במקום אחר, והעידו
כן שלא בפני הראשונים, נְּׁ הִ י ַּדֲהַז ָּּמה ל א הָּ וְּׁ יָּ א – אף על
פי שאין עדות זו מועילה להחשב כ'הזמה', שהרי לא
נאמרה בפני הראשונים, וממילא אין עדות הראשונים
בטלה לגמרי, וכל שכן שאין מענישים אותם על פי
עדות האחרונים, הַ כְּׁ חָּ ש ָּ ה מִ יהָּ א הָּ וְּׁ יָּ א – מכל מקום יש
בעדותם משום הכחשה לעדות הראשונים, שהרי לפי
דברי האחרונים עדות הראשונים היא עדות שקר,
שהרי לא יתכן שהעדים הראשונים ראו את המעשה
שהעידו עליו, ואם כן על אף שאינם נאמנים לגמרי,
הרי זה כדין שתי כתות עדים המכחישות זו את זו,
שאין סומכים לגמרי על שום כת, אלא מעמידים את
הנכסים בחזקתם.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
