הגמרא ממשיכה לדון בענין הדרך לקיים חתימות של
עדים שעל גבי שטר: אָ מַ ר רַ ב אַ ס י, כאשר אין עדים
המעידים על אמיתות חתימות העדים, ורוצים הדיינים
לקיים את החתימות שלפניהם על ידי השוואתם
לחתימות עדים אלו שבשטרות אחרים, אין חוששים
שגם אותם שטרות מזוייפים הם, אבל אֵ ין ְמַקְ י מין אֶ ת
ַה ְש ָטר מ ְשטָ ר ש ֶ ק ָ רָ א ָע ָליו ַעְר ָער – שיצא עליו ערעור
שהוא מזוייף, ואף שלא הוכח שהוא מזויף, ואף
שהערעור שָׁ קַ ט לאחר זמן, אֶ ל ָא א ם כ ֵ ן הֻחְ זַק אותו
שטר ב ְ בֵ ית דין כשטר אמיתי, והיינו שביררו הדיינים
ופסקו שאותו שטר כשר הוא, ואז ניתן לסמוך על
כשרותו, ולקיים על פי החתימות שבו שטרות אחרים.
ובאופן זה, שהוחזק השטר בבית דין, מקיימים על פיו
לבדו שטרות אחרים, ואין צורך בשטרות נוספים.
דין נוסף בענין קיום שטרות: אָ מְ רֵ י ְנ ַהְרָ ד ֵעי – אמרו בני
הישיבה שבעיר נהרדעא, אֵ ין ְמַקְ י מין אֶ ת ַה ְש ָטר – אין
הדיינים מקיימים את חתימות העדים על ידי השוואתם
לחתימותיהם שבשטרות אחרים, אם אותם שטרות לא
הוחזקו בבית דין, אֶ ל ָא, ]או [ מ שני ְש ָטֵרי מכירה של
ְש ֵתי ש ָ דו ת, או מ ְש ֵתי שטרי כ ְ תֻ ב ו ת, ְוה וא – ובתנאי
ש ֶ באותם שני שטרי מכירה של קרקעות א כָ ל ום ַב עלֵיהֶ ן
ש ָ ל ש ש ָ נ ים ו ְב ש פ י – אכל הקונה את פירות הקרקע
שלש שנים ללא ערעור, וכן בשטרות כתובה יושבות
אותן נשים בבית בעליהן, ולא ידוע שיש להן שטרות
כתובה אחרים, שזו ראיה שהשטר טוב וחתימות
העדים אמיתיות, וניתן להשוות אליהם את חתימות
השטר שלפנינו, ואם החתימות דומות, הרי הוא מוחזק
כשטר כשר. אך באופן זה אין די בשטר אחד, כיון
שכל זמן שלא הוחזק בבית דין, יתכן ששטר זה עצמו
מזויף, ורק אם היו שני שטרות, סומכים עליהם אף
שלא הוחזקו בבית דין.
מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה, שניתן לקיים חתימות
עדים שבשטר על פי שני שטרות אחרים, אף שלא
הוחזקו בבית דין, ו ְבי ו ֵצא מ ַת ַחת יַ ד אַ חֵ ר – ובתנאי
שאותם שני שטרות מוחזקים ביד בני אדם אחרים,
א בָ ל מ ַת ַחת יָ דו – אבל אם אותו אדם עצמו שמוציא
בפנינו את השטר הטעון קיום, מביא כראיה שני
שטרות אחרים הנמצאים תחת ידו עם חתימותיהם של
אותם עדים, ל א – אין סומכים על שטרות אלו לקיים
על פיהם שטר אחר, והטעם לכך, כיון דחַ יְ יש ינָ ן –
חוששים אנו ש ֶ מ ָ א זַ יו פֵ י זַ ֵ ייף – שמא אותו אדם זייף את
כל השטרות, גם את אותו שטר שהוא מוציא כעת, וגם
את שני השטרות שהוא מוציא כראיה, שהרי אין שום
שטר מהם מקויים בבית דין, ואין ראיה שהוא נכון.
אבל אם הוציא שטר שהוחזק בבית דין לכשר, סומכים
על שטר זה לקיים שטר אחר, אף ששני השטרות תחת
ידי אותו אדם.
הגמרא דנה עתה בענין כשרות עדות שבכתב: ָתנ ו
רַ ב ָ נָ ן בברייתא, כ ו תֵ ב אָ דָ ם ֵעד ות ו ַעל ַה ְש ָטר, ו ֵמ עיד
ָע ֶלי ָה אפילו אַ חַ ר שעברו כ ַ מ ָ ה ש ָ נ ים. ו ֵפֵר ש רַ ב הַ אי
ז כְ רו נו ל בְ רָ כָ ה את כוונת הברייתא, כ ְ גו ן ֶשֵ י ש ב ְ יָ דו
ֵעד ות ב ְ ק נְ יָ ן – ראה בתורת עד שאדם מתחייב ממון
לחברו בקנין, שבאופן זה רשאים העדים לכתוב שטר
חוב גם בלא להודיע זאת בפירוש למתחייב, וְ נ ש ְ ַתהָ ה
ל זְ מַ ן מְ רֻ ב ֶ ה ועדיין לא הוצרך להעיד על כך, ולא
ָכך ְת ָבע ו המַ לְ וֶ ה ל ְכ ת וב ָ לכתוב על כך שטר חוב, וְ אַ חַ ר
לו את א וָת ה ֵעד ות ב ש ְ טָ ר, כדי שתהיה לו הוכחה
כשיבא לגבות מהלוה, או ֶש ְת ָבע ו ְל ָה עיד לו ָב ה ב ְ בֵ ית
ֵעד ות ו ַעל ַה ְש ָטר, או ֵמ עיד לו ָב ה ד , ה רֵ י זֶ ה כ ו תֵ ב לו ין
ב ְ ֵבית דין, ו א פ ל ו לְ אַ חַ ר כ ַ מ ָ ה ש ָ נ ים, וְ אֵ ינו חו ש ֵ ש ש ֶ מ ָ א
נ פְ רַ ע או תו הַ חו ב, או ש ֶ מ ָ א נ מְ חַ ל,
מוסיפה הגמרא, אָ מַ ר רַ ב ה וָנא, ְוה וא – ובתנאי ש ֶ ז ו כְ רָ ה
– אותו העד זוכר את העדות ֵמַע ְצמ ו, אבל אם אינו
זוכרה מעצמו, אף שהזכירוהו ונזכר, אינו יכול להעיד
על כך. וְ רַ ב י יו חָ נָ ן אָ מַ ר, אַ ף ַעל פי ש ֶ אֵ ין זו כְ רָ ה ֵמַע ְצמ ו,
אֶ ל ָא א חֵ ר ים הְז כיר וה ו, וְ נ זְ כ ַ ר, ה רֵ י זֶה ֵמ עיד. אָ מַ ר רָ בָ א,
ש ְ מַ ע מ נָ ה – יש ללמוד מ דין זה ְ דאמר רַ ב י יו חָ נָ ן, הַ נ ֵי ב ֵ י
ְתֵרי ְ דָיְד ֵעי ָס הד וָתא – שאם יש שני עדים היודעים עדות
על מעשה מסוים, ו מְ נ ֵשי חַ ד מ נ ַ ְייה ו – ואחד מהם שכח
את העדות, מַ דְ כ ַ ר ֵלי ה ַח ְבֵרי ה ו מְ ד ַכר – רשאי חבירו
להזכיר לו את העדות, ואם אכן יזכר בה, יכול הוא
להעיד עליה.
מביא הרי"ף ביאור אחר בדינים אלו ]שלא כביאורו
של רב האי גאון[: וְ יֵש או מְ ר ים, שמה שאמרה
הברייתא, 'כ ו תֵ ב אָ דָ ם ֵעד ות ו ַעל ַה ְש ָטר', אֵ ינו – אין
הכוונה לש ְ טָ ר ש ֶ ניתן ב ְ יַ ד המַ לְ וֶ ה, אֶ ל ָא כ ְ גו ן סֵ פֶ ר או
ש מ ו ש ֶשֵ י ש לו לְ אָ דָ ם
ְ
ְבת וך ב ֵ יתו ל ְכ ת וב ב ו ז כְ רו נו תָ יו,
ולאחר זמן בָ א אֵ לָיו ַה ת ו ֵב ַע ו ְת ָבע ו ְל ָה עיד לו , ו ָמ ָצא
ָ ב ְ ז כְ רו נו תָ יו ָכת וב ש ֶ ב ְ יו ם ְפל ו ני נ מְ סַ ר לו ֵעד ות
ְב ָכך
ְ
ְו ָכך
ְ לְ א יש ְפל ו ני, הרי הוא
ה וֵלך ו ֵמ עיד לו ָע ֶלי ָה, א פ ל ו לְ אַ חַ ר
שעברו כ ַ מ ָ ה ש ָ נ ים מזמן כתיבת העדות על השטר.
ובענין זה נחלקו האמוראים, אָ מַ ר רַ ב ה וָנא, ְוה וא –
ובתנאי ֶשז ו ְכָר ה ֵמַע ְצמ ו – שאת עיקר העדות זוכר הוא
בעצמו, ואף שאת פרטי העדות אינו זוכר אלא על פי
הכתוב בשטר, אך אם אינו זוכר מעצמו כלום, ואף לא
את עיקר העדות, אינו יכול לסמוך על הכתוב
בזכרונותיו. וְ רַ ב י יו חָ נָ ן אָ מַ ר, אַ ף ַעל פי ש ֶ אֵ ין זו כְ רָ ה
ֵמַע ְצמ ו כלל קודם ראיית השטר, אֶ ל ָ א רק מ ן הַ כ ְ תָ ב ש ֶ ל ו
נ זְ כ ַ ר, כיון שסוף סוף נזכר בעדות, הרי הוא ֵמ עיד.
וְ דָ יֵיק רָ בָ א מ דבריו ְ דַר בי יו חָ נָ ן, ְ ד ָא ַמר, אַ ף ַעל פי ש ֶ אֵ ין
זו כְ רָ ה ֵמַע ְצמ ו כלל, אֶ ל ָ א רק מ ן הַ כ ְ תָ ב ש ֶ ל ו נ זְ כ ַ ר, הרי
ְ הוא
ה וֵלך ו ֵמ עיד, הָ כ י נַ מ י – כך הדין הוא גם לגבי עדות
בעל פה, שאם היו ְתֵרי ְ דָיְד ֵעי ָס הד וָתא – שני עדים
היודעים עדות מסוימת, וְ א ינ ְ ש ֵ י חַ ד מ נ ַ ְייה ו – ושכח
אחד מהם את העדות, ַח ְבֵרי ה מַ דְ כ ַ ר ֵלי ה – חבירו
מזכיר לו את העדות, ו מְ ד ַכר – ונזכר בה, ו ַמ ְסה יד ב ַ ה דֵ י
ַח ְבֵרי ה – הרי הוא מעיד עדות זו יחד עם חברו, ְו ַש פיר
ָ ד ֵמי – ועדות כשרה ומועילה זו.
מסיים הרי"ף ומבאר מדוע הפירוש האחרון עדיף
מפירושו של רב האי גאון: וְ הַ אי ד י וָקא ְ דדָ יֵ יק רָ בָ א –
ודיוק זה שדייק רבא, שגם בעדות בעל פה מועילה
הזכרת עד אחד לחבירו, ל א סַ לְ קָ א אֶ ל ָ א אַ ל יב ָ א ְ ד ָהֵדין
ֵפיר ו ָשא ב ַ תְ רָ א – אין דיוק זה עולה יפה אלא לפי
הפירוש האחרון, וכמו שהתבאר, א בָ ל ְל ֵפיר ו ָשא קַ מ ָ א –
אבל לפי הפירוש הראשון, של רב האי גאון, ל א סַ לְ קָ א
– אין דיוקו של רבא עולה יפה, ְ ד ַהְיינ ו ְפ ָש ֵטי ה ְ דַר בי
יו חָ נָ ן – שהרי דיוק זה הוא פשטות דברי רבי יוחנן
עצמו, שהרי גם רבי יוחנן אמר את דינו לגבי אופן
שמזכירים לעד את עדותו בעל פה, ולא כשרואה את
עדותו בכתב, ואמר שיכול העד להעיד לאחר שהזכירו
ְ לו את עדותו, ולכותבה בשטר, וְ ל א
ָצ ריך רָ בָ א לְ מֵ ידַ ק
מ נ ֵ י ה מ יד י – ולא היה רבא צריך לדייק דבר מדברי רבי
יוחנן, שהרי אלו הם דברי רבי יוחנן ממש, ללא
דיוקים.
ְ מסיים הרי"ף:
הי ְל ָכך הַ אי ֵפיר ו ָשא ב ַ תְ רָ א ָע דיף ו ְט ֵפי
מ ְס ַת ֵבר – ולכן הפירוש האחרון בגמרא עדיף, ומסתבר
יותר.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
