משנה ח: חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:
חצר הפתוחה למבוי, נחלקו בדינה חכמים ורבימאיר, האם יש צורך גם בעירובי חצרות וגם בשתופי מבואות, או שדי באחד מהם. משנתנו עוסקת בשיטת רבי מאיר, הסובר שיש צורך גם בעירובי חצרות וגם בשיתופי מבואות: חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת, פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ [ובגמרא מבואר שאין לגרוס לשון זו, ואין מדובר באופן שפתוחות זו לזו], וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, אם עֵרְבוּ כל בני החצרות בַּחֲצֵרוֹת, וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת – להוציא מכל אחד מהבתים לכל אחת מהחצרות, וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי – להוציא מהבתים למבוי [ואף על פי שכל בעלי הבתים שבכל החצרות משותפים במאכלם, מכל מקום כיון שעשו זאת בדרך של עירוב חצרות, ולא בדרך שיתוף מבואות, אסורים להוציא למבוי]. וְאִם מלבד עירובי החצרות גם נִשְׁתַּתְּפוּ בני החצרות בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין להוציא כָּאן וְכָאן – גם בחצרות וגם במבוי.
עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת, וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי החָצֵר וְלֹא עֵרֵב, אך השתתף במבוי, מֻתָּרִין בני כל החצרות כָּאן וְכָאן – בחצר ובמבוי, כיון שכל הטעם שאין די בשיתוף מבואות אלא יש צורך גם בעירוב חצרות הוא כדי שלא תשתכח תורת עירוב מהתינוקות שבמבוי, וכיון שכאן עירבו רוב בני החצר, ורק אחד מהם שכח, לא תשתכח מחמת כן תורת עירוב.
שכח אחד מִבְּנֵי מָבוֹי – שכחו בני אחת החצרות שבמבוי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף – לא השתתפו עם שאר החצרות במבוי, אך עירבו בחצרם, ועירבו את חצרם עם שאר החצרות, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת, שהרי נתנו עירוב כדין, וַאֲסוּרִים כולם בַּמָּבוֹי, כי מאחר ואחת החצירות לא נתנה חלק בשיתוף המבוי אין השיתוף מועיל, ונאסרו כל החצירות להוציא למבוי כלים ששבתו בבתים, והטעם לכך, לפי שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת נחשב כְּחָצֵר לַבָּתִּים, וכמו שאסור לטלטל מהבתים לחצר כשאחד מהבתים לא עירב, כך אסור לטלטל מהחצרות למבוי כשאחת מהחצרות לא השתתפה, ואף שגם החצרות וגם המבוי הם מקום הליכה לרבים, ואינם רשות היחיד כמו בית, מכל מקום לענין זה שוה דין הוצאה מבית לחצר לדין הוצאה למבוי, ששניהם אסורים ללא עירוב ושיתוף ויש צורך שכל בני החצר יערבו, וכל חצרות המבוי ישתתפו.
משנה ט: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. הַחִיצוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ:
משנתנו עוסקת בשתי חצרות סמוכות, אחת פנימית הפתוחה לחצר החיצונית ולא למבוי, ואחת חיצונית הפתוחה למבוי, ויבוארו בה דיני העירוב בכל אחת מהחצרות הללו: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת הבנויות זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, אם עֵרְבָה הַפְּנִימִית – בני החצר הפנימית עירבו ביניהם, וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה – ובני החצר החיצונה לא עירבו כלל [לא ביניהם ולא עם בני הפנימית], החצר הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת, כיון שיכולים הם לסגור את השער ולמנוע מבני החיצונה להכנס לרשותם, נמצא שזו רשות בפני עצמה שכל דריה עירבו יחד, וְאילו החִיצוֹנָה אֲסוּרָה, שהרי לא עירבו.
עירבה החצר הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עירבה החצר הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, הפנימית אסורה מאחר ולא עירבה, והחיצונית אסורה מחמת שבני הפנימית, שלא עירבו, עוברים דרך החיצונה, ודריסת רגל כזו מבטלת את עירובן של בני החצר החיצונה.
אם עירבו שתי החצרות, אך לא עירבו יחד, אלא עֵרְבָה חצר זוֹ לְעַצְמָהּ וְחצר זוֹ לְעַצְמָהּ, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, ואינן אוסרות זו את זו, אך אסור לטלטל מחצר לחצר, כיון שלא עירבו שתי החצרות יחד [ואף שבני החצר הפנימית עוברים בחצר החיצונה, סובר תנא קמא שכיון שהם מותרים בחצרם הפנימית, אינם אוסרים בהליכתם את החצר החיצונה]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר את הַחִיצוֹנָה, מאחר ולא עירבה יחד עם הפנימית, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל של בני הפנימית, שלא עירבו עם החיצונה, אוֹסַרְתָּהּ [אבל הפנימית אינה נאסרת, לפי שאין בני החיצונה עוברים בה]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּה, ואפילו אם לא עירבה הפנימית כלל, אין הליכתם של בני החצר הפנימית אוסרת את בני החיצונה.
