משנה ב: כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. הָיוּ בְרֹאשׁוֹ פֵרוֹת, אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן, וְאוֹכְלִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לְמָטָה. נִפְרַץ הַכֹּתֶל עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּפֶּתַח. יוֹתֵר מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני החצרות שיש ביניהן כותל: כֹּתֶל שֶׁבנוי בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים, וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, הרי הוא מהווה חציצה גמורה בין שתי החצרות, ולכן מְעָרְבִין שְׁנַיִם – שני עירובין, כל חצר בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. [אף אם אין הכותל רחב ארבעה נחשב הוא כחציצה גמורה ומערבים שנים, ונקטה המשנה אופן שהוא רחב ארבעה, משום הדין הבא, של אכילת פירות על גביו (רש"י)].
עתה מבארת המשנה את דין ראשו של הכותל עצמו, באופן שהוא רחב ארבעה טפחים: הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ של הכותל פֵּרוֹת, אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, כלומר, אנשי כל אחת מהחצרות רשאים לעלות על הכותל ולאכול את הפירות שעל גביו, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ את הפירות לְמַטָּה, לתוך הבתים, אלא יאכלום על גבי הכותל, או בחצר. והטעם לכך, כי מאחר והוא רחב ארבעה טפחים נחשב הוא כרשות בפני עצמה, ואינו בטל לא לחצר זו ולא לחצר זו [אמנם להוריד את הפירות לחצר עצמה מותר, כיון שאין איסור להוציא כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחרת, אלא האיסור הוא רק להוציא לחצר כלים ששבתו בתוך הבית].
דין נוסף: אם נִפְרַץ הַכֹּתֶל שבין שתי החצרות, וגודל הפירצה עַד עֶשֶׂר אַמוֹת, או פחות, ונשאר 'משהו' משני צדדי הכותל, או שנפרץ לגמרי מצידו האחד, ואילו מהצד השני נשאר רוחב ארבעה טפחים וגובה עשרה טפחים, מְעָרְבִין שְׁנַיִם – רשאים לערב שני עירובין, כל חצר בפני עצמה, כיון שעדיין נשאר חלק מהכותל שלם, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפֶתַח – כיון שניתן להחשיב את הפירצה כ'פתח', המחבר את שתי החצרות אבל אינו עושה אותם כחצר אחת, וכעין הדין האמור במשנה הקודמת, לגבי כותל שיש בו חלון שיש בו ארבעה על ארבעה בתוך גובה עשרה. אבל אם נפרץ הכותל יֶתֶר מִכָּאן – יותר מעשר אמות, ואפילו אם נשאר מהצדדים כפול ממה שנפרץ, לא ניתן להחשיב שטח של עשר אמות כ'פתח' אלא הוא נחשב כפירצה וכאילו אין כאן כותל כלל, ולכן מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שהרי אין חציצה בין שתי החצרות.
משנה ג: חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִלּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶבֶן. מָלֵא עָפָר, אוֹ צְרוֹרוֹת, מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
משנתנו ממשיכה לדון בעירובי חצרות של שתי חצרות הסמוכות זו לזו: חָרִיץ – חפירה ארוכה וצרה שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, ואותו חריץ מהלך לכל אורך הגבול שבין החצרות, עָמֹק עֲשָׂרָה טפחים וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, שאי אפשר לדלגו בפסיעה אחת בהליכה רגילה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם – כל חצר מערבת בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, כיון שאותו חריץ חוצץ ומפריד בין שתי החצרות. ואֲפִלּוּ היה אותו חריץ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן, אין הוא מחשיב את החריץ כסתום, כיון שאין דרך לבטל את הקש והתבן שם, שהרי ראוי הוא למאכל בהמה, וכיון שכך אין החצרות נחשבות כמחוברות. אבל אם היה החריץ מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות, הרי החריץ נחשב כסתום, ומְעָרְבִין שתי החצרות עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שהרי אין כל מחיצה ביניהם, והרי שתיהן כחצר אחת.
