משנה ד: נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוּת מִכָּאן, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד:
משנתנו ממשיכה לדון באופן שהובא במשנה הקודמת, שיש חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה בין שתי חצרות, אם נָתַן עָלָיו – על החריץ שבין שתי החצרות נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, ואורך הנסר מונח לרוחב החריץ, כמו גשר המחבר את שתי החצרות זו לזו, הרי זה נחשב כ'פתח', וְכֵן אם היו שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת – שתי מרפסות, הבולטות משני בתים ומעל רשות הרבים, ועומדות זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וביניהן יש רווח ארבעה טפחים או יותר, ואינם יכולים לערב יחד מחמת אותו רווח, אם הניחו בין שתי הגזוזטראות נסר רחב ארבעה טפחים, שאדם יכול לעבור עליו ללא חשש, אם רצו מְעָרְבִין שְׁנַיִם, כיון שאין הנסר נחשב חיבור גמור בין הגזוזטראות, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, כיון שהנסר נחשב כ'פתח' המחבר את שתי הגזוזטראות. היה רוחב הנסר המחברם פָּחוֹת מִכָּאן – פחות מארבעה טפחים, אין הוא נחשב כ'פתח', כיון שאדם פוחד לעבור עליו, ונשאר החריץ או הרווח שבין המרפסות כחציצה בין שתי החצרות או שני הבתים, ולכך מְעָרְבִין שְׁנַיִם – שני עירובין, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
משנה ה: מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן. נִתְמַעַט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
כמו במשניות הקודמות, גם משנה זו עוסקת בביאור הדברים הנחשבים כמחיצה בין שתי חצרות: מַתְבֵּן – תבן המונח בערימה, שֶׁעומד בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא חוצץ בין החצרות, ומְעָרְבִין שְׁנַיִם, כל חצר בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין עירוב אֶחָד.
אֵלּוּ – בני החצר האחת מַאֲכִילִין את בהמותיהם מִכָּאן – מהצד הקרוב אליהם, וְאֵלּוּ – ובני החצר השניה מַאֲכִילִין את בהמותיהם מִכָּאן, ואין חוששים שמא יתמעט התבן באמצע השבת פחות משיעור מחיצה, וייחשבו שתי החצרות כחצר אחת וייאסרו בהוצאה [גם לחצר שלהם, שהרי לא עירבו ביניהם, כיון שבערב שבת היה דינם כשתי חצרות], ובני החצר לא יבחינו בכך ויוציאו ויכניסו שלא כדין. והטעם שאין חוששים לכך, כיון שכדי לבטל את המחיצה יש צורך שימעטו הבהמות את המתבן מגובה עשרה טפחים במשך עשר אמות, ואין זה מצוי שיעשו כן בבת אחת, בלא שיבחינו בכך אנשי החצר.
אם קודם השבת נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מִגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים לאורך כל החצר, או לאורך יותר מעשר אמות, הרי החצרות נחשבות כמחוברות, ומְעָרְבִין עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. [והוא הדין אם נתמעט התבן באמצע השבת, שנתבטלו העירובין שעשו החצרות כל אחת לעצמה (רבינו יהונתן)].
