משנה י: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כִּכָּר הוּא עֵרוּב. אֲפִלּוּ מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְרוּסָה, אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר בָּאִסָּר וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ:
משנתנו מבארת באילו מיני מזון ניתן להשתמש לצורך עירובי חצרות ושיתופי מבואות: בַּכֹּל מְעָרְבִין – בכל מיני הפת [בין פרוסה ובין שלמה] מערבים עירובי חצרות, וּמִשְׁתַּתְּפִין בשיתופי מבואות, בכל מיני מאכל ומשקה כיון שדברים חשובים הם שאין אדם נותנם בחינם לכל, והנחתם במקום מסוים מועילה לשתף ביניהם, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שאינם חשובים, ואין אדם מקפיד מליתנם לכל אדם, וכיון שכך אין בהם חשיבות להשתתף על ידם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק על הדין הראשון של רבי אליעזר, שהתיר עירובי חצרות אף בפרוסה, ואוֹמֵר, כִּכָּר שלם הוּא העֵרוּב, ולא פרוסה, ולכן, אֲפִלּוּ היה מַאֲפֵה גדול בשיעור סְאָה, וְהִיא פְּרוּסָה, כיון שאינו שלם אֵין מְעָרְבִין בָּהּ, כדי שלא יבואו בני החצר לידי איבה, שאחד נותן ככר שלימה, ויכעס על שכנו הנותן רק פרוסה. אבל אם היה זה כִּכָּר, אפילו קטן כְּאִיסָּר, וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ, ואין חילוק בין קטן לגדול, מאחר והוא שלם.
משנה יא: נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיִזְכֶּה לוֹ עֵרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו, וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֵרוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:
משנתנו דנה האם ניתן לערב עירוב חצרות או שיתוף מבואות ללא נתינת מזון, אלא על ידי נתינת מעות: נוֹתֵן אָדָם מָעָה – מטבע קטנה לְחֶנְוָנִי, המוכר יין ודר עמו במבוי, וְלַנַּחְתּוֹם, האופה פת, ודר עמו בחצר, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ ביין או בפת לשם עֵרוּב, כלומר, כאשר יבואו בני המבוי לקנות מהחנוני יין לצורך השיתוף, או שיבואו בני החצר לקנות מהנחתום פת לצורך העירוב, יוסיף להם החנוני או הנחתום כמות מועטת בשיעור מעה, ויהיה בזה חלק לאותו אדם בשיתוף או בעירוב, ואף שבשאר עניני מקח וממכר תקנו חכמים שנתינת כסף לבדה אינה קונה מטלטלין, כאן הקילו חכמים שהכסף לבדו יקנה לו את המזון לעירוב או לשיתוף, כעיקר דין התורה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, לָא זָכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, כיון שנתינת מעות לבדה אינה קונה מטלטלין ללא משיכה [ואפילו אם עירב אותו חנוני לכל בני המבוי, וזיכה לכולם, אותו אדם לא זכה, כיון שלא התכוון החנוני להקנות לו בחינם אלא תמורת המעה שנתן לו, וכיון שאין המעה קונה לו, לא זכה כלל]. וּמוֹדִים חכמים לרבי אליעזר בִּשְׁאָר כָּל אָדָם, שאינו חנוני או נחתום, שֶׁאם נתן לו אחד מבני המבוי כסף כדי שיזכה עבורו, זָּכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, כיון שאין דרכו של אדם למכור יין או פת, ובודאי התכוון למנותו שליח לערב עבורו, ובאופן כזה מועילים דבריו. ומבארת המשנה מדוע אין החנוני או הנחתום נעשים שלוחים של בעל המעה, לפי שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ, וכיון שאדם זה התכוון לקנות את היין או הפת, ולא חל קניינו, ולא התכוון כלל למנות את החנוני או הנחתום לשלוחיו, אינם יכולים להיעשות שלוחיו שלא מדעתו.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה ענין נאמר כלל זה, שאין מערבים לאדם שלא מדעתו, בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, שיש לו הפסד בכך שמניחים עבורו עירוב במקום אחר, שעל ידי זה קונה שביתה באותו מקום, ויתכן שאין רצונו בכך. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, שיש לו רק רווח מכך שיכול הוא לטלטל מביתו לחצר או מהחצר לביתו, מְעָרְבִין בין לְדַעְתּוֹ וּבין שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם גם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – שלא בידיעתו, והיינו בעירובי חצרות, וְאֵין חָבִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – אלא בידיעתו, והיינו בעירובי תחומין.
