פרק ח, משנה א: כֵּיצַד מִשְׁתַתְּפִין בַּתְּחוּמִין, מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי, לְכָל מִי שֶׁיֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וְכָל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:
מבררת המשנה, כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בִּתְחוּמִין – כיצד מניח אדם עירוב תחומין עבור כמה אנשים הרוצים לקנות שביתתם באותו מקום, ומבארת, מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית של המשקה או המזון במקום שבו רצונו לקנות שביתה, ומקנה את המזון לכל בני עירו על ידי בנו או בתו הגדולים, וְאוֹמֵר אחרי שהקנה להם, הֲרֵי זֶה מונח לְצורך כָּל בְּנֵי עִירִי הרוצים להלך לצד זה ארבעת אלפים אמה, לְכָל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וכָּל מי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם לסמוך על עירוב זה, מֻתָּר לו ללכת ממקום העירוב והלאה אלפיים אמה. אבל מי שקבל עליו עירוב זה רק מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ – לאחר שנכנסה השבת, אָסוּר, לפי שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ [ומבואר בגמרא שאם נודע לו מבעוד יום שהונח עירוב עבורו, מועיל לו העירוב גם אם קבלו עליו רק משחשיכה, כיון שכאשר הוא מקבל עליו את העירוב לאחר כניסת השבת, התברר למפרע שכך היתה דעתו מתחילה].
משנה ב: כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד. מְזוֹנוֹ לַחֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחֹל. וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, מִכִּכָּר בַּפֻּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶּלַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלֹש לַקַּב. חֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנֻגָּע, וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה:
מבררת המשנה, כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ של עירוב תחומין, ומבארת, מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד מאותם הרוצים לסמוך על העירוב, דכיון שיש לו כדי סעודתו ללילה וליום, מוכח שכוונתו לקנות לו שם מקום שביתה. ושיעור הפת של שתי סעודות אלו הן כשיעור מְזוֹנוֹ לִימות החוֹל, וְלֹא – ואין צריך שיהא שיעורם כמזונו לְשַׁבָּת, שבשבת אוכלים יותר פת, מאחר שיש יותר מיני תבשיל ולפתן, ממילא אוכל עמהם יותר פת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור הפת הוא כשיעור מזונו לְשַׁבָּת, שבה אוכלים פחות פת, מאחר ואוכלים גם תבשילים וכדומה, וְלֹא כשיעור מזונו לְחוֹל, שאוכלים יותר פת בכל סעודה. וְזֶה וְזֶה – רבי מאיר ורבי יהודה מִתְכַּוְּונִין לְהָקֵל ולמעט בכמות הפת שצריך האדם להניח לעירוב תחומין, לרבי מאיר אוכלים בימות החול פחות פת, ולרבי יהודה אוכלים בשבת פחות פת, וכמו שהתבאר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, שיעור שתי סעודות לצורך עירוב תחומין נעשות מִכִּכָּר לחם הנקנית בְּפוּנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע – בזמן שמוכרים בשוק ארבע סאים חטים בסלע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שיעור שתי סעודות הוא שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר – שני שליש של ככר, מִשָּׁלֹשׁ לְקַב – כאשר נעשו מקב אחד שלש ככרות. מוסיפה המשנה ואומרת, ככר זה שבה משערים מזון שתי סעודות לצורך עירוב, חֶצְיָהּ הוא השיעור לַשוהה בבַּיִת הַמְּנוּגָּע, שאין בגדיו טמאים שבעה ימים וטעונים כיבוס עד שישהה בבית שיעור אכילה כזה [שנאמר 'וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו' (ויקרא יד מז) ודרשו חכמים שאין הכוונה לאכילה ממש, אלא לשיעור זמן של אכילה. ובפחות משיעור זה אמנם נטמאים בגדיו מנגיעת גופו, אך זו טומאת יום אחד בלבד], וְשיעור חֲצִי חֶצְיָהּ של הככר, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה, שהאוכל שיעור כזה של מאכלים טמאים, נפסל גופו מדרבנן מלאכול תרומה [אבל מן התורה אין אוכל מטמא אדם].
