משנה ח: כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכֻלָּם. בִּזְמַן שֶׁהֵן מֻעָטִין, כַּגְּרוֹגֶרֶת, לְהוֹצָאַת שַׁבָּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:
עתה מבארת המשנה כמה מזון נצרך להנחת עירוב חצרות: שואלת המשנה, כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ של העירוב, ומשיבה שיש חילוק בדבר, בִּזְמַן שֶׁהֵן [-בני החצר] מְרֻבִּין, והיינו שהם שמונה עשר בני אדם או יותר, די בכך שיהא מָזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְכֻלָּם יחד, ובִזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין, והיינו שהם פחות משמונה עשר בני אדם, יש צורך בשיעור כִּגְרוֹגֶרֶת [-כתאנה מיובשת] לְהוֹצָאַת שַׁבָּת – שזהו שיעור ההוצאה האסורה של מאכל בשבת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני החצר.
משנה ט: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת עֵרוּב. אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵרוּב, כָּל שֶׁהוּא. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכַּח אֶת הַתִּינוֹקוֹת:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמרו שיעורים אלו, בִּתְחִלַּת עֵרוּב – כאשר מניחים את העירוב לראשונה, אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵרוּב – אך לאחר כניסת השבת הראשונה, אף אם כָּלָה חלק ממזון העירוב, אפילו אם נשאר כָּל שֶׁהוּא – שיעור מועט ביותר, עדיין העירוב מועיל. והטעם לכך, כיון שמדובר באופן שהשתתפו בני החצרות במבוי, ומעיקר הדין מועיל שיתוף זה אף להתיר את ההוצאה וההכנסה מהבתים לחצרות, ולֹא אָמְרוּ חכמים שיש צורך לְעָרֵב גם בַּחֲצֵרוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת, שאינם מכירים בשיתוף המבואות, ויחשבו שמותר להוציא ולהכניס ללא עירוב חצרות, וכיון שאין העירוב מונח אלא לצורך התינוקות הקילו בו ואמרו שאף אם נתמעט ונשאר כל שהוא, די בכך [אבל בחצר שלא השתתפה במבוי, מודה רבי יוסי שיש צורך שיהא קיים בכל שבת שיעור המזון שאמר תנא קמא].
